איתן פינקלשטיין, דוקטורנט לתנ"ך, המכון הגבוה לתורהאיתן פינקלשטיין
"רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם. לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' – כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים!" (שמות י', י-יא) – אמר לו [פרעה למשה]: 'אם תאמר "לֹא כֵן" מחשבותינו לברוח, אם כן – יאמנו דבריכם, "לְכוּ נָא הַגְּבָרִים" – כי הטף אינן בני עבודה, למה אתם צריכין להם? אלא "כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים" – רעה אתם מבקשים לעשות, לברוח אתם חפצים! לפיכך איני שומע לכם לכלום!', מיד צוה וגירש אותם משם – "וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה". שמות רבה י"ג, ה.
פרשתנו פותחת בציווי "בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ". במשך הדורות נשברו קולמסים רבים על השאלה כיצד מתיישב עקרון הבחירה החופשית עם הכבדת ליבו של פרעה. אך ייתכן שהתשובה לשאלה זו, נובעת דווקא מדרכי הרמיה שננקטו ביציאת מצרים. דרשתנו מדגישה את התעצמות תחושתו של פרעה כי משה מרמה אותו, בשעה שהוא מציג את דרישתו כבקשה ליציאה לשלושה ימים בלבד של עבודת ה' במדבר. לשאלה מדוע בכלל ציווה ה' את משה לנהוג בדרכי רמיה כנגד פרעה, עונה המדרש (שמות רבה ג', ח):
"וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינוּ" (ג', יח) – למה אמרו 'שלשה ימים', ולא אמרו 'נלכה נא לעולם'?! למה אמרו כן? כדי שיטעו המצריים וירדפו אחריהם בשעה שיצאו, ויאמרו 'לא גאלם אלא על מנת שילכו ג' ימים ויזבחו לו – והם עכבו עצמן כל כך', וירדפו אחריהם בסוף ג' ימים, ויטביעם בים – למדוד להם במדה שמדדו שאמרו "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (א', כב).
בעיוננו בשנה שעברה לפרשת בֹּא, ביארנו מדוע לדעת חז"ל היה כה חשוב להשיב למצרים כגמולם במידה כנגד מידה – כדבריו הנשגבים של יתרו "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים – כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם" (י"ח, יא). שם גם ביארנו באריכות, מדוע רק על ידי הצגת השחרור כזמני ושאילת כלי הכסף והזהב, היה ניתן לגרור את המצרים לטביעה בים ולגמול להם במידה כנגד מידה.
עתה נוסיף כי נראה שדרך הרמיה שננקטה ביציאת מצרים – היא שגרמה להכרח להכביד את ליבו של פרעה. מותר להניח, שאילו היתה מוצגת הדרישה האמיתית לפני פרעה – לשחרר את עבדיו לחלוטין, לא היה כל צורך להכביד את ליבו, שכן פרעה לא היה מסכים לזאת לעולם. לאורך פרשתנו, אנו רואים שבכל פעם שהתעורר חשד בליבו של פרעה שישראל לא מתכוונים לחזור – הוא סירב לשלחם מבחירתו החופשית. אם כן, הכבדת ליבו נועדה לוודא שיקבל את עונשו המלא שהיה מגיע אליו בבחירתו החופשית, במידה והדרישה האמיתית והצודקת של חרות מלאה לישראל היתה מוצגת בפניו בצורה ישירה.
אפשרות נוספת היא שעצם המינוח המקראי 'הכבדת הלב' לא מתכוון כלל לשלילת חופש הבחירה, אלא להיות ליבו של פרעה 'כבד' ומלא חששות שמא העם מתכוון לברוח ולא לשוב. לפי כיוון זה, הצורה שבה נערכה 'הכבדת הלב' לא היתה חיצונית לפרעה, אלא נעשתה באמצעות רמיזה לפרעה על כוונותיהם האמיתיות של העם. במכות שבהם נאמר שפרעה הכביד את ליבו בעצמו – הכוונה היא שהוא סירב לשחרר את העם אפילו לחופשה קצרה, בשל כך שליבו היה 'כבד' עליו, שכן הוא חשש מהסיכון שהעם ינצל את החופשה לבריחה. אך כפי שמדגישה דרשתנו, גם כאשר פרעה נשבר בעקבות המכות הראשונות והיה נכון לתת חופשה קצרה לעבדיו, מיד כאשר הבין בעקבות תגובת משה שאולי כוונתו הנסתרת היא לבריחה – פרעה חזר לסורו והחליט בבחירתו החופשית שלא לשחררם.
אם כן, ייתכן שגם בפעמים שבהם נאמר שה' הכביד את ליבו של פרעה, הכוונה היא שה' חיזק בליבו את הספק שמא ישראל מרמים אותו, ומתכוונים בעצם לברוח – ובעקבות כך פרעה סירב לשחרר את ישראל. נראה שכך עולה מפורשות מחיזוק הלב האחרון של פרעה, שהתרחש כאשר ישראל כבר יצאו ממצרים ופרעה הבין באופן סופי כי הם אינם מתכוונים לחזור. על אף שה' אמר למשה "וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ" (י"ד, ד), בפועל, כפי שמעיד הכתוב, עצם ההבנה שישראל ברחו הספיקה בכדי לגרום לפרעה להפוך את לבבו: "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ" (י"ד, ה). מפסוק זה עולה שעצם ההבאה למודעות של פרעה שהעם בורח, היא שגרמה לו באופן בחירי להפוך את לבבו ולרדוף אחריהם על מנת למנוע מהם את חירותם.
נראה כי גם בשלבים קדומים יותר, הכבדת ליבו של פרעה על ידי ה' לא נעשתה על ידי התערבות ישירה בבחירתו, אלא באמצעות התססת חשדותיו הקיימים של פרעה, בין השאר על ידי ההתעקשות על לקיחת הטף והצאן. בכל מקרה, לפי שתי האפשרויות שהעלנו, נראה שהכבדת ליבו של פרעה נועדה לאזן את הדרישה המופחתת של ישראל לחופשה של שלושה ימים בלבד – והיא שהביאה את פרעה להתעמת אל מול נקודת הבחירה האמיתית מולה היה צריך מראש להתמודד: האם מוכן הוא לשחרר את ישראל לחרות עולם? על שאלה זו, למרבה הצער, ענה פרעה בעצמו לאורך כל הדרך בתשובה שלילית…
(בא תשסח)
