פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)בכל ימות השנה, וכך במיוחד ב"עשרת ימי התשובה הציוניים", שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות, שבה ומנסרת בחלל העולם השאלה: "על מה עשה ה' ככה לארץ הזו? מה חרי האף הגדול הזה?" בשביל יהודי מאמין, הייתה השואה ונשארה "חור שחור" גדול. מאורע גדול ונורא, אך במידה רבה חסר פשר, סתום. כל הניסיונות התיאולוגיים להצדקת השואה הנוראה מחווירים אל מול השאלות הגדולות שממשיכות לנסר בחלל העולם עשרות שנים, ותשובה ראויה עליהן – אַיִן!
אכן, אחד ממעשי הפלא הגדולים שבהם חזינו לאחר השואה, הוא סיפור התקומה של בני אותו דור. שורדי גיא ההריגה, שעברו עינויים וסבל שלא ניתן לתאר במילות בן אנוש ואיבדו את כל עולמם – בני זוג, הורים, ילדים, אחים ואחיות – נטולי בית ורכוש, חסרי כל, הצליחו לקום על רגליהם, רבים מהם עלו לארץ ישראל, בנו בתים, הקימו משפחות. כיצד יכול בן אנוש להמשיך לחיות, ובוודאי להקים בית ולבנות משפחה אחר כל שראו עיניו?
אחד מאותם שרידים, היה הרב שמואל דוד וואלקין ע"ה (בנו של ר' אהרן וואלקין, בעל שו"ת "זקן אהרן", מגדולי התורה שבדור, וגיסו של ר' זלמן סורוצקין, זקן ראשי הישיבות בא"י שלאחר השואה). הרב וואלקין איבד עשרות מבני משפחתו הקרובה בשואה. הוא עצמו הצליח להימלט עם חבריו מישיבת מיר לוילנה, משם המשיכו ליפן ולשנחאי שבסין, ולסוף קבע את משכנו בארצות הברית. בהקדמה שכתב לספר השו"ת של אביו, שו"ת "זקן אהרן", תמה הרב וואלקין על פסוק שנאמר ביוסף. לאחר תהפוכות חייו, רוויי השנאה והמשטמה, עד כדי סכנת חיים, עולה יוסף לגדולה במצרים, מתערה בחברה המקומית, נושא לאישה בת אצולה ומקים משפחה. לבנו הבכור הוא קורא "מנשה" וטעמו עמו: "כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי".
הנתק של יוסף מאביו, שסבר כי "טרף טורף יוסף", תמוה כשלעצמו. פרשנים שונים ניסו לתת לו הסברים, חלקם מאולצים למדי במישור האנושי והפרשני. אך מכאן ועד שמחה על שִכְחת בית אביו? עד כדי קריאת שם בנו הבכור על שכחה זו? לשמחה מה זו עושה? כמי שעבר את נוראות השואה, פירש זאת הרב וואלקין: לוּ היה זוכר יוסף כל העת "את כל עמלו", את כל הסבל והשנאה שהיו מנת חלקו עד כה, לא היה מסוגל לקום מאבלו, להתנער מאפרו, להקים משפחה ולהתחיל בחיים חדשים, נורמליים. בדור שאחר השואה, יש לעיתים צורך "לשכוח הכל". רק כך ניתן להמשיך ולחיות, להקים בית ולהביא ילדים לעולם.
"כשנולד ליוסף ילד למרות כל מה שעבר", ממשיך הרב וואלקין, "קרא את שמו מנשה על שם הפלא הזה, כי נשהו ה' את כל עמלו ואת בית אביו, עמל שהלך ואבד לבלי שוב, עלה בלהבות אושוויץ ומיידאנק, ונשרף במשרפות טרבלינקה וברגן בלזן. ונתן לו העוז והמשרה לבנות ולהקים בית בישראל. הן מלא הלכתי וריקם השיבני ה', שכול בדד וגלמוד. מכל עשרה בנים יוצאי ירך אבא, נשארתי לבדי ויחידי". הרב וואלקין אינו מעלים עין מהתהייה המלווה כל עובד ה': "אך נפלאת היא בעיני. למה רק לאחד מעיר ולשנים ממשפחה נתן ה' לב רגז לברוח? מדוע זה רובם ככולם נשארו אסורים למקומם ונטועים בגבולם? איך זה שחקו לפחד ולא חתו? איך זה לא שמעו דיבת רבים מגור מסביב? איך זה לא ראו הסכנה הצפויה והמצודה הפרוסה לחייהם? ורבים ראו כן תמהו, איך זה אבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו נסתרה, מבלי לראות כי החושך יכסה ארץ וערפל לאומים? ואיך זה ישבו בגוים, שקטים ושאננים? ודברים אלו כבשונו של עולם ומתעלומות ההשגחה".
בהמשך דבריו מנסה הרב וואלקין להציע פשר מסוים, מוגבל, לתמיהה גדולה זו, על בסיס דברי חז"ל המובאים ברש"י פרשת ויחי: "למה פרשה זו סתומה? לפי שכיוון שנפטר יעקב אבינו, נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד". .
והרב וואלקין מקשה: "למה ישבו אבותינו במצרים עד אשר השתרג עליהם עול השעבוד? למה התמהמהו עד אשר נעשו עבדים ואין פורק? מדוע לא נמלטו על נפשם כאשר ניצני השעבוד נראו בארץ?" למה ישבו במצרים עד אשר נמתח הסכין על צווארם? ותשובתו בצידו: "ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך". הכל גזרת שמיים. אם השם יתברך שם פניו באיש ליסרה אותו בצרות וקללות, לא יוכל להשתמט מהם, "ואין מידו מציל". לכן, למרות שחכמים גדולים היו, לא ראו את הנולד. לא חכמו ולא הביטו לאחריתם. לא חשו ולא הרגישו שמקימים עליהם שעבוד נורא וקשה, וגזרות רעות באות עליהם. "נסתמו עיניהם ולבם של ישראל".
לפי זה הוא לומד פשט חדש בדברי רש"י: "נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד". מ"ם זו אינה מ"ם הסיבה, העבר או ההווה, מפני צרת השעבוד שכבר היה והווה, אלא מ"ם העתיד: עיניהם וליבם של ישראל נסתמו מלראות את השעבוד שעתיד לבוא עליהם. ובלשונו: "טח עיניהם מראות בצרת השעבוד הממשמש ובא… ההיסטוריה חוזרת על הציר שלה, ומעשה אבות – סימן לבנים. ככה אירע לאבותינו בימים ההם, באתחלתא דפורענותא, וככה אירע בזמן הזה, בימינו, באתחלתא דגאולה!".
חלק מנוראות ומאורעות הטבח הנורא ב-7 באוקטובר מהדהדים את נוראות השואה. רצח המוני בתוך שעות ספורות; עוללים מרוטשים; איברים כרותים; טף, נשים וזקנים שנשחטו ונטבחו. ולמרות הדמיון, דומה שאסור להשוות בין המאורעות. כל אחד מהם עומד לעצמו, איום ונורא, אך מתייחד במאפיינים משלו. הצד השווה שבהם הוא הכאב והעצב, התימהון והזיכרון, הלקח והגבורה, ולא פחות מכך התקווה ב"יום שאחרי".
אכן, הכאב עודנו צורב בבשר החי, ורושמו לא יישכח לעולם. גם בשעה זו, למעלה מ-560 ימים לאחר הטבח הנורא טרם שבו כל החטופים לבתיהם, פצועי גוף ונפש ממשיכים לדמם, עשרות אלפי אנשים עקורים מבתיהם, המלחמה עודנה בעיצומה וסופה לא נראה באופק. אבני הזיכרון אינם צופים רק פני עבר, אלא מכוונים לא פחות כלפי ההווה והעתיד. מלווים ברצון ובשאיפה מתמדת לתקן את המעוות, לחזק את האחווה והערבות ההדדית; להתנער, לקום מן העפר, ללבוש בגדי תפארת ולשוב למעגל החיים.
