התמכרות

הפרשה פותחת בחנוכת המשכן, אירוע מכונן בתולדות ההיסטוריה של דור המדבר. אלא שבעיצומו של אירוע חשוב ומשמח זה מתרחשת טרגדיה: שני בני אהרון, נדב ואביהוא, מוצאים את מותם במשכן (ויקרא, י', א'). תגובת העם על אובדנם ביום השמיני לחנוכת המשכן קשה ביותר: "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ד'" (שם י'-ו').

הקושי העיקרי בפרשה קצרה זו הוא הגדרת חטאם של נדב ואביהוא, אשר חִייב את מותם על ידי ד'. הכתוב מעיד כי חטאו בהקרבת אש זרה אשר לא נצטוו להקריבה. מצד שני, התואר 'בקרוביי' והתיאור 'אקדש' מורים על שיפוט חיובי.

בדברי חז"ל ובפרשנות רבו הדעות. במדרש הוסבר גם שחטאם של בני אהרון היה "שהיו שתויי יין". הסבר זה נלמד מסמיכות הפרשיות, שכן בהמשך נאמר לאהרון "יין ושכר אל תשת" (ויקרא, י', ט'). מדוע חמור כל כך איסור זה עד כדי שגרם למותם של שני בני אהרון?

הרב שמשון רפאל הירש מבאר איסור זה כך: "השותה יין ושכר, אסור לו לעבוד במקדש, להורות הלכות מקדש, ולפסוק הלכה למעשה, כי לא התחום האפל של התרגשות הנפש והדמיון, אלא דעה צלולה ושכל חריף ומפוכח הם הנדרשים לכל מעשי מצוות ד'… אשר על כן, כוהן ששתה יין והשתכר ועבד במקדש, חייב מיתה בידי שמים, ועבודתו פסולה" (ויקרא, שם).

הסיבות נכונות לכל אדם שנדרש ממנו להבדיל ולהבחין בין פרטים. כך פסק הרמב"ם: "כשם שאסור לכהן להכנס למקדש מפני השכרות, כך אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל להורות כשהוא שתוי. אפילו אכל תמרים או שתה חלב ונשתבשה דעתו מעט אל יורה, שנאמר 'וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'" (הל' ביאת מקדש, פ"א, ה"ג).  

אלכוהוליזם – התמכרות ליין ולמשקאות חריפים – הוא גורם הרסני לגוף ולנפש, ואף עלול להוביל למוות. בממוצע, האלכוהול מתחיל לתת את אותותיו כ-20 דקות לאחר צריכתו. רמת השכרות עולה עם עליית אחוזי האלכוהול בדם, וככל שהיא עולה – הולכת שליטתו העצמית של השיכור ויורדת.  על כן, הורו פוסקי ההלכה שאין לשתות לשכרה.

כך כותב הרמב"ם כשמתאר את מצוות השמחה ברגלים: "כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא יימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש, ויאמר שכל מי שיוסיף בזה – ירבה במצות שמחה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות, ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל… ואי אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות" (הל' יום טוב, פ"ו, ה"כ). לשיכור יש הגבלות רבות בהלכה כתוצאה מחוסר שיקול הדעת הקיים בשעת שכרותו. לגבי תפילה, לרוב הפוסקים תלוי הדבר ברמת השכרות. המדד המרכזי המשמש את הפוסקים הוא האם יכול השיכור לדבר בפני מלך.

מהמשנה והגמרא במסכת סנהדרין (דף ע', א'-ב') העוסקת בגדרי 'בן סורר ומורה' עליו גזרה התורה מיתה ב'סקילה', ניתן ללמוד מספר עקרונות בעניין חשש התמכרות.

בתשובה לשאלת בחורי ישיבה שהשתמשו ב'סמים קלים', שלל הרב משה פיינשטיין את ההתמכרות ויצירת תלות בסמים. "הנה בדבר אשר התחילו איזה בחורים מהישיבה לעשן חשיש (מעראוואנא)… שהוא גורם תאווה גדולה אשר הוא יותר מתאוות אכילה וכדומה הצריכים להאדם לחיותו, ויש שלא יוכלו לצמצם ולהעביר תאוותם, והוא איסור החמור שנאמר בבן סורר ומורה על תאווה היותר גדולה שיש לו לאכילה אף שהוא לאכילת כשרות. וכ"ש שאסור להביא עצמו לתאווה גדולה עוד יותר ולדבר שליכא שום צורך להאדם בזה שהוא אסור…ואיכא גם הטעם דאיכא בבן סורר ומורה, שסופו שילסטם את הבריות" (אגרות-משה יו"ד ח"ג סי' ל"ה). לדבריו, זהו איסור דאורייתא.

גם הרב שלמה זלמן אוירבך התייחס לצריכת סמים וכתב ש"וודאי יש איסור מצד הדין לקחת סמים כו', דלקיחת סמים כמו שעושים ברחוב ודאי מזיק את גופו ואסור משום חבלת גופו דאיסור גמור הוא כו'. הא דאסור בכל העולם והנתפס בזה נידון כעבריין הוא ודאי משום שדעת כל הרופאים דהוא דבר שמזיקו, ואסור" (מעדני שלמה, עמ' קמ"ח).

בהתייחסו לעישון סיגריות, בשנת תשכ"ד, כשעדיין לא ידעו על הסכנות האורבות למעשן, הזהיר הרב פיינשטיין וכתב: "אבל ודאי ראוי לכל איש, ובפרט לבני תורה, שלא לעשן, מאחר שהוא חשש סכנתא, ואין בזה שום תועלת וגם הנאה לאלה שלא הורגלו בזה, וממילא ודאי אין להתרגל בזה. וגם לא עניין חשש הסכנה בזה, יש לאסור להתרגל בזה, דהא אין להמשיך עצמו לריבוי תאוות והנאות" (אגרות משה ח"ב חו"מ סי' ע"ו).

הרב משה פינשטיין הזכיר בתשובתו הנ"ל גם את הפגיעה בצלילות הדעת: "אף אם נמצאו אנשים בריאים שלא מזיק להם כל כך, אבל מקלקל הוא את הדעת ואינם יכולים להבין דבר לאשורו, שזה עוד יותר חמור" (שם).