פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)
בחלוף מאות רבות של שנים, שבהן נושא השמיטה נותר זנוח באופן יחסי, וכמעט ולא נדון בעיון מעמיק ובהיקף נרחב בספרות ההלכה ובמקורות המשפט העברי, החלה פריחה עצומה בעיסוק בסוגיה זו. התפתחות היישוב היהודי בארץ ישראל, ומקומה החשוב של החקלאות בו, הביא עמו עיסוק נרחב ב"מצוות התלויות בארץ" והשמיטה בכללן. אכן, לצד הדיון ההלכתי הצרוף, היה עיון זה רווי מראשיתו גם בשיקולים כלכליים, חברתיים, פוליטיים ואידיאולוגיים, ואלה השליכו לא אחת על תוצאות הדיון.
שמיטת קרקעות ושמיטת כספים, אוצר בית דין, היתר המכירה, מצע מנותק, פקחי שמיטה, פרוזבול. כל המילים השמחות של "מילון השמיטה" השלם פורצות מדי שבע שנים בהורה סוערת, ומעגל ה"שמיטולוגים" הולך וגדל. למרות דברי החכם באדם, "אין כל חדש תחת השמש", מדי שמיטה גם נולדים מיזמים חדשים, חלקם מקוריים ביותר, בנושא זה. כך, למשל, המיזמים המסחריים דהאידנא שמבקשים לשדל אנשים שאין בבעלותם קרקע חקלאית לרכוש בכסף מלא פיסת קרקע זעירה, דל"ת על דל"ת אמות, ולהשמיטה בשביעית כדי לקיים את המצווה ככל משפטה וחוקתה.
דור דור ודורשיו, דור דור ושמיטותיו.
דומה שמדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה רשויות השלטון שלה – הרשות המבצעת, המחוקקת וההשופטת – נדרשות לא אחת לסוגיות שכרוכות בשמירת דיני השמיטה. יתר על כן: מצוות השמיטה היא כמעט המצווה הדתית היחידה בחקיקה הישראלית שמוגדרת ככזו ("מצווה") בחוק. זאת, על אף שמדובר במערכת משפט אזרחית-חילונית שלכאורה הייתה אמורה למשוך ידה משימוש במינוחים "דתיים" כגון אלה.
לצד הברכה המרובה בלימוד הלכות השמיטה והניסיון לקיימה כהלכתה, אסור לשכוח שבקרב חוגים נרחבים עיקר המאמץ, לפחות הממלכתי-מדינתי, מופנה כלפי שימור "היתר המכירה", שהלכה למעשה – לא ברובד ההלכתי-פורמלי, מעקר למעשה את המצווה מתוכן.
דברים נוקבים בעניין זה השמיע לפני כיובל שנים, בערך שנת השמיטה תשל"ג, מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין ע"ה, ראש ישיבת "הר עציון", זמן לא רב לאחר עלייתו ארצה. הוא מצא בטעם מצוות השמיטה לפחות שלוש נימות: האחת, בהיותה כשבת בראשית, שבת הארץ שמחדירה את תודעת מרותו ובעלותו הבלעדית והמוחלטת של הקדוש ברוך הוא על הארץ; השנייה, בשחררה את עובד האדמה מטרדות חיי שעה מתוך מגמה שיפנה לתעסוקת חיי עולם; והשלישית, בהטמיעה נימה דמוקרטית מובהקת, שמשווה קטן וגדול, עני ועשיר וכמעט אף אדם ובהמה.
אכן, במאמרו הנוקב, "הרהורי שמיטה", נתן ביטוי למתח הגדול שבין ה"רצוי" ל"מצוי": "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל". מה נשאר לנו כיום מן החזון המרהיב הזה? כקליפת השום! המעבר מכלכלה חקלאית לתעשיינית הוריד מעל הפרק – עבור רוב רובו של הציבור – את איסורי המלאכה; ברם, בקשר לאלה המצב יחסית משופר. לא עוקפים ולא מסלפים; רק, למזלנו, לא נתקלים בהם. ביחס לאיסורי האכילה וחובת ניהוג הקדושה המצב חמור פי עשר. מהן האופציות העומדות לרשות החרד לקדושת השביעית, על כל פרטיה ודקדוקיה? הוא יכול להסתמך על פיקציה משפטית, לפיה – אוי לאוזניים שכך שומעות – שדות הארץ, מהלבנון ועד נחל מצרים ומן הים עד הירדן, נמכרות או מוחכרות לגוי".
הרב ליכטנשטיין לא שם דגש על הפן הפורמלי-הלכתי של ההיתר, אלא על משמעותו המעשית. לדידו, המחלוקת סביב ההיתר מוסיפה כאב ל"כאב האימננטי", כלשונו, הטמון בהיתר המכירה, שאינו נובע מהמחלוקת שסביב לו. "במצוות השמיטה באה לידי ביטוי יותר מבכל מצווה אחרת אזלת ידינו בגישור על הפער שבין המציאות לבין ההלכה האידיאלית ומורגש ביתר שאת כאבם של הקב"ה מחד ושל כנסת ישראל מאידך".
והוא מוסיף: "אינני בא להרהר אחרי תוקפה ההלכתי של מכירה זו או אחרי קניין גוי להפקיע מידי קדושת הארץ. אפילו אם נניח שהמתירים צודקים, התופעה כשלעצמה צריכה לזעזע. אלטרנטיבית, המפקפק בהיתר יכול להשיג פירות מתוצרת חו"ל או משדות ערבים (אם הוא מוכן לסמוך על הוראת ה"בית יוסף"). אך מה רב הפער בין אותה התרוצצות לירקן ותשלום שערים מופקעים עבור יבול נוכרי, כאשר האדם מתמרמר על טורח הדרך וההוצאות ובמקביל מחזיק טובה לעצמו על רמת צדקותו? מה רב הפער בינה לבין "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה"?! כלום יש להכיר את הקשר שבין אותה יוהרה לבין שחות האדם ורוממות הבורא העומדות במרכז פרשת השמיטה? בין הזהירים באיסור ספיחים, מהו אחוז החיים את השביעית בשמחה תמימה, לעומת המצפים, כמעט בכיליון עיניים, להיפטר מעולה?".
והוא מסיים: "ניתן בהחלט לקבל את ההיתר; אך האיך אפשר לחבוק אותו? בולעים גם תרופות – אבל לא מברכים עליהן! אל נתפתה שעצם בגרון היא באמת ממתק. אולי אמנם אין ברירה; אך בדיוק דא עקא: שאין ברירה. כאן שורש הטרגדיה ההלכתית, שנאלצים לבחור בין שני ערכים – האידיאל של "ושבתה הארץ" והדרישות הכלכליות של הישוב (שאף הן מהוות שיקול מוסרי לא פחות מאשר פרגמטי) – ולהקריב האחד על מזבח השני. לא קובלים על הכרעת הרבנות; אך בלב שסוע מצטערים על עצם הצורך לבחור ולהצביע. השביעית נפלה קרבן, ובכישלונה החרוץ מתנוונים כולנו… אנחנו – תומכי ההיתר כשולליו, הקונים כרגיל כצופים בלוחות [=השנה שמציינים את המועדים שבהם מותר עדיין לאכול מפירות השנה השישית] – לא משמטים אלא משתמטים. אינני רואה דרך, בעתיד המצופה, להציל את המצב; אך לפחות שיישאר לנו – כפי שנשאר להלל בשעתו – הכאב. באין ברירה נפעיל את ההיתרים והעקיפות למיניהם, ונכפה ראשנו בפני המציאות; אך אל נשלים אותה. נודה בכישלוננו ונצטער עליו – ונצפה שהמקום ישלים לנו חסרוננו".
(ראה תשפ"א)
