אלינור רחימי (יוצרת וכותבת תוכן, מעצבת גרפית er1313@gmail.com)זה היה לפני שנים, ישבנו לשוקו. דייט שלישי, כבר הרגשתי שמשהו נרקם. לא איזה פרפרים מטורפים, אבל כן רוך כזה, תחושת פוטנציאל. הוא דיבר על הלימודים שלו, אני על העבודה. הצחוק זרם. ואז הטלפון שלו צפצף. הוא הציץ במסך, ובלי כוונה – ראיתי את השם. שם של מישהי מוכרת מהאינסטגרם. מישהי שראיתי שגם היא עוקבת אחריו. לרגע קטן, משהו בי התכווץ. זו לא הייתה דרמה גדולה. הוא אפילו לא ענה לה באותו רגע. אבל המחשבה נדבקה אליי כמו קוץ קטן בלב: אם הוא מתכתב איתה, ומדבר איתי – מה זה אומר עלינו?
הקנאה הזו, שנכנסת בשקט, היא אורחת קבועה בעולם הדייטינג. היא לא תמיד צועקת. לפעמים היא רק שאלה שצפה כשאני רואה שהוא העלה סטורי מחויך עם מישהי אחרת. או כשהוא אומר "אני עדיין נפגש עם עוד נשים" – כאילו זה הדבר הכי טבעי, כי באמת, זה כן טבעי, עד שזה כבר לא. אבל הלב, הלב לא תמיד פועל לפי הכללים. הלב רוצה להרגיש רצוי, נבחר, בטוח. רוצה לדעת שאני לא רק אופציה בין אופציות, לא תחנת ביניים בדרך לאהבה "האמיתית". והקנאה? היא לא רק כי הוא מדבר עם מישהי אחרת. היא בגלל שאני מרגישה שאני עדיין לא "שם", שאני עוד לא בטוחה – וזה מפחיד.
הקנאה יכולה להיות סימן. לפעמים היא מצביעה על גבול שלא נאמר בקול. לפעמים היא באה מהעבר, מדייטים שבהם כן החליפו אותי. מהקשר ההוא שנגמר כי הוא "מצא מישהי אחרת". ולפעמים היא פשוט טבעית, כי אני רוצה שיראו אותי באמת, לא רק כאפשרות.
אז איך מתמודדים? קודם כל, לא להילחם בה. להקשיב. לדעת שזה נורמלי ולשאול את עצמי: האם הוא באמת עשה משהו שפוגע בי? או שזו סערה פנימית שלי? ואז, אם יש קשר – לדבר. לא מהאשמה, אלא מהלב. אפשר להגיד: "אני יודעת שאנחנו עדיין לא מחויבים, אבל קשה לי לפעמים לראות שאתה עדיין פעיל עם נשים אחרות. זה מכניס בי חוסר ביטחון". זו פגיעוּת. אבל פגיעוּת היא הבסיס לאינטימיות אמיתית.
קנאה לא הופכת אותי לפחות ראויה. להפך – היא מצביעה על זה שאני רוצה קשר עמוק, אמיתי. לא סיבוב. לא אופציה. משהו עם שורשים. ומותר לי לרצות בלעדיות. מותר לי להגיד: אני רוצה שתבחר בי – לא כי אני היחידה שנשארה, אלא כי אני זו שאתה באמת רוצה.
