אלינור רחימי (יוצרת וכותבת תוכן, מעצבת גרפית er1313@gmail.com)פעם היינו חבורה. שלוש בנות, נפגשות כמעט כל שבוע, מבלות, מדברות על החיים, צוחקות, בוכות לפעמים. היינו ביחד במסע הזה – כל אחת במקום אחר, אבל עם לב דומה. ואז את התחתנת. ואחרייך גם החברה השנייה. ואני… נשארתי.
זה לא שפספסת את החתונה שלי, פשוט היא עדיין לא קרתה. אבל איכשהו, נדמה שגם אני נעלמתי מהראייה שלך. כבר מזמן לא שאלת אותי אם אני יוצאת עם מישהו, אם יש משהו מעניין, אם אני צריכה חיבוק אחרי דייט כושל או אחרי שגיליתי שזה שאהבתי מתחתן עם אחרת. את שוכחת שאני עדיין בצד ההוא של הסיפור – זה של ההמתנה, של התקווה, של ה"נו, אולי הפעם".
במקום זה, את מספרת לי על גן חובה מול טרום חובה, על מי עשתה אפייה חופשית ומי לא, ושואלת אם אני יכולה לשמור לך על הילדים "רק חצי שעה, באמת אין לי אף אחת". ואני, תמיד שם. שקטה, זמינה, רווקה מועילה. אבל תגידי, וסליחה שאני ככה דוגרית, למה את לא מנסה לשדך לי מישהו? מהחברים שלכם או מהעבודה? את מכירה אותי. את יודעת מה אני מחפשת. את יודעת איך הלב שלי נראה מקרוב.
אז למה את לא זוכרת?
מדי פעם את זורקת לי שאין לך את מי להכיר לי, אבל אז אני מגלה שאת מכירה מישהו שרציתי או מישהו שאני יודעת שיכול היה להיות רלוונטי, ואני שומעת שאת משדכת אותו לאחרות. אני מפחדת שאולי את חושבת שאני לא מספיק טובה, לא מספיק יפה. חשבתי שאולי את חוששת שזה יתפספס, אולי את לא רוצה לקחת אחריות, אולי את מרגישה שזה לא נעים. אבל אני אגיד לך משהו פשוט: כשאת לא רואה אותי, זה כואב. כשחברות שנשארו לי אפילו לא מנסות לשדך לי, אני מרגישה לבד לא רק מול העולם, אלא גם מולכן.
אני לא מבקשת שתהפכי לשדכנית במשרה מלאה. רק שתזכרי שיש לי לב. שהוא פועם. שהוא מחכה. ורק לפעמים, תסתכלי לי בעיניים ותגידי: "יש מישהו שאני חושבת שיכול להתאים לך. רוצה שאנסה?" זה כל מה שאני צריכה.
