שמירת נגיעה: חלק ב

אחרי הטור הקודם שלי קיבלתי המון תגובות, חלקן אוהבות ומחבקות, חלקן מביעות הזדהות עמוקה עם הכאב והחוסר במה שקראנו לו מגע אוהב, "מגע של חיבה", וכמובן שהיו תגובות שיפוטיות ואולי אפילו קצת כעוסות. אבל מה לעשות שלהתבגר זה להבין שלא כולם יבינו אותנו ולא כולם יאהבו אותנו, וזה לגמרי בסדר ולא הופך אותנו למצורעים.

אני רוצה להתייחס לתגובות הקשות שקיבלתי. כן, כולן כמובן הגיעו מאנשים ונשים שכבר התחתנו, רובם התחתנו בגיל צעיר מאוד, כך שאין להם באמת מושג על מה אני מדברת. אבל היי, איזה כיף זה להשתלח במישהי ברשת בלי לחשוב לפני ולהבין רגע שאת/ה לא באמת יודעים ומכירים את הסיטואציה. להרגיש שאנחנו טובים יותר ממנה, כי אנחנו לא מגלים לאף אחד שגם לנו יש קשיים לפעמים עם מה שהתורה והאמונה דורשות מאיתנו.

המטרה של הטור הקודם שלי הייתה להעלות למודעות את הקושי ולגרום למי שלא חווה את המצב החסר הזה לא לשפוט ולא לגרום לאחרים להרגיש כאילו הם כופרים, רק בגלל שקשה להם עם הלכה מסוימת. אני גם רוצה להביא לתשומת הלב של הכעוסים שבתקופת הקורונה, כשרצו לסגור את המקוואות מחשש להדבקה ולסכנת חיים, אותם אנשים היו אלה שזעקו חמס והתרעמו כי הם לא יכולים לשמור נגיעה חודשיים רח"ל, כי הרי הצורך במגע מגיע אלינו רק כשאנחנו נכנסים מתחת לחופה, לא?

היו גם שטענו בכעס שאני מבקשת אישור הלכתי למשהו ומנסה "להכשיר את השרץ". מעניין שעם פתרונות הלכתיים אחרים לאף אחד אין בעיה. שעון שבת זה בסדר, חגז זה בסדר, פלטה, מיחם – איתם הם בסדר. אבל לנסות להבין כאב של אחרים, רח"ל לא עלינו!

הבקשה היחידה שלי היא שאם אתם לא מבינים במשהו, זכרו שאדם צועק את שחסר לו, לא חסר לו – לא צועק. אל תיתנו לרווקים ולרווקים בוגרים להרגיש לא שייכים, לא רצויים, לא חלק מהקהילה כי הם מתמודדים עם קשיים שלכם אין שום מושג בהם. ואם אתם לא מסוגלים לשבת ולהקשיב בלי לשפוט, לא תמיד חייבים להגיב על כל דבר. אפשר גם להיות רגע בענווה ולהבין שאנחנו לא מבינים כלום.