הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)אהרון ובניו מצווים לשבת שבעה ימים בפתח המשכן, וכך נאמר: "וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת ה'…" (ח, לה). מהי בדיוק המשמרת הזו שעליה מצווים הכוהנים? הרמב"ן מפרש שהכוונה היא לאסור על הכוהנים לצאת מפתח אוהל מועד יומם ולילה, לפני שישלימו את כל העבודה המוטלת עליהם.
פירוש מפתיע וחדשני מובא במדרש תנחומא (פרשת שמיני, סימן א): "אמר להם משה לאהרן ולבניו: שמרו אבלות שבעת ימים עד שלא יגיע בכם… שכך שמר הקב"ה שבעת ימים אבלות עד שלא הביא את המבול… שנאמר: 'ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ…'". לפי המדרש, אהרון ובניו יושבים 'שבעה' על מוות שטרם התרחש, ממש כפי שהקב"ה ישב והתאבל על העולם לפני שהשמידוֹ במבול.
את שבעת ימי המילואים מתאר המדרש כימי "שבעה" במתכונת הפוכה, שבעה ימים המקדימים את המוות. המדרש מדמה זאת לשבעת הימים שבהם היה הקב"ה מתאבל על בני האדם לפני המבול. את הדמיון בין שני האירועים מוצא המדרש בגזירת המוות הידועה מראש. כפי שהמבול היה ביצוע של גזר דין מוות, כך גם מות שני בני אהרון. המצב האבסורדי הזה מתואר במדרש במילים הללו: "היו משמרים ולא היו יודעים על מה משמרים, כמה שנאמר: 'שומר מצוה לא ידע דבר רע'" . לדעת הדרשן, הפסוק ב'קהלת' אינו מדבר על השכר שמקבל מי ששומר את המצוות, אלא במי שדבר רע עתיד להתרגש עליו והוא אינו יודע!
דרכו של עולם שמוות של קרוב מפתיע את האדם, ושבעת ימי האבלות עוזרים לו לתחום את האבל ולחזור בהדרגתיות אל החיים ה'רגילים'. אך כאשר מתאבלים עוד לפני שהתרחש המוות, נהפכת האבלות מתהליך של חזרה אל החיים לתהליך של פרידה הדרגתית מהחיים. רגע המוות עצמו – מות בני אהרון ומות אנשי דור המבול – מעוצב במדרש זה לא כקטיעה של חיים, אלא כתהליך של התמודדותו של האדם עם אפשרות מותו המתקרב. אפשר רק לשער את כובד האימה שרבצה על אהרון ובניו בו בזמן שישבו 'שבעה' ולא ידעו מי מהם ימות ובאיזה אופן.
מדרש זה משקף מציאות נוספת. לצערנו, יש הנפרדים מן העולם באופן הדרגתי בנסיבות של מחלה קשה, כך שהגוף נחלש עד אשר כלו כוחותיהם. במקרים אלו, בד"כ המשפחה נמצאת סביב מיטתו של יקירם בטרם פטירתו, על מנת ללוותו לבית עולמו.
לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי הטרור, ניתן גם להביא דוגמאות בעיקר מהמלחמה הנוכחית, שם נחשפנו לתופעה של צוואות שניתנו על ידי חיילים לבני משפחותיהם. החיילים יצאו בתחושה של שליחות, אבל עם חשש כבד שלא יחזרו לביתם והם עלולים למות במלחמה. בעטיו של החשש, הם בחרו לכתוב לבני משפחותיהם צוואות והדרכות.
אחד מהם הוא בן זוסמן הי"ד שיצא בשמחת תורה לדרום והשאיר מכתב שבו הוא מודה על הזכות שנפלה בחלקו להילחם על הגנת הארץ והעם. וכך הוא כתב: "אם חס וחלילה אתם יושבים שבעה, תהפכו אותה לשבוע של חברים, משפחה וכיף… תעשו צחוקים, שמעו סיפורים, תפגשו את כל שאר החברים שלי שעוד לא ראיתם. וואלה? מקנא בכם. הייתי רוצה לשבת שם לראות את כולם."
ימים אלו הם ימים של חשבון נפש של החברה הישראלית כולה, ימים של צורך לעשות טוב, שכן במותם ציוו עלינו הנופלים בקרבות את החיים.
