בונים ובוכים

התרוממות הנפש והשמחה של התחלת העבודה במשכן התנפצו עם מות בני אהרון בהקריבם אש זרה, ההתלהבות התחלפה בעצבות, והאופוריה הייתה לטרגדיה. אהרון ואשתו אלישבע היו באותו יום כמו הורים שבנם נפל במבצע צבאי מזהיר. כל עם ישראל צוהל, אך עבורם זהו יום של אובדן יקירם. כך אירע בעת הקמת המדינה, כשעם ישראל חגג ברחובות קריה, ובה בעת התאבלו פליטי גוש עציון על נפילת יישובי הגוש ומות בניו. התרחשות גדולה המשלבת טוב ורע, מחייבת שילוב מורכב גם בתגובה.

תגובת אהרון מתוארת בתורה במילים: "וידום אהרון", המשקפות תעצומות נפש של מאמין גדול שמקבל עליו את הדין בשתיקה, כדברי חכמים: "ראה אפרוחיו מגעגעין באדמה ושתק" (ויק"ר אחרי מות, כ). אולם, מה חשבו ומה עשו כל בני ישראל לנוכח האסון? האם שמחת העבודה במשכן נמשכה או שהאבל על מות הבנים האפיל עליה לחלוטין? האם הם ראו במות נדב ואביהוא טרגדיה אישית של אהרון ומשפחתו, או התייחסו אליו כאל אסון לאומי קולקטיבי? כיצד היה על אהרון וביתו להתנהג בעקבות האירוע, וכיצד אמור עם ישראל להתנהג אחריו?

לכאורה, אהרון ובניו הנותרים היו אמורים להתכנס באבלם, בעוד העם היה צריך להמשיך במשימותיו. אולם, ההנחיות של משה קבעו בדיוק את ההיפך: הוא הורה לאהרון ולבניו להימנע ממנהגי אבלות: לא לפרום ולא לפרוע ולהמשיך בעבודה, ודווקא "אֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'".

מה פשר העניין? נראה שאהרון ובניו היו חייבים להמשיך בעבודת המשכן, שכן זו הייתה תלויה בהם, והיא עמדה מעל אבלם האישי. כמו כן, החזרה המיידית לעבודה הייתה נחוצה גם להם עצמם, כדי שלא יפתחו חרדות וייאוש ולא ירגישו שהם לא מסוגלים ולא ראויים לעבוד במשכן, אחרי הכישלון והאסון של היום הראשון. המשך העבודה היה צעד חשוב בחזרה לחיים ובשיקום ביטחונם העצמי שיש ביכולתם להוסיף לתפקד במשימות שנועדו להם, ולהמשיך כמתוכנן את מסע חייהם. הם היו כמו נהג שעבר תאונה שכדאי להחזירו במהרה לנהיגה.

עם ישראל, לעומת זאת, נדרש להתאבל ולבכות, לא רק משום שהיה יכול, אלא גם מפני שהיה חייב לעשות זאת. היה הכרחי שהם לא יראו במות בני אהרון אסון פרטי, אלא יפנימו שעליהם לבכות "אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'", ויבינו שמדובר באסון לאומי המחייב חשבון נפש קולקטיבי.

משפחת אהרון, כמו גם עם ישראל כולו, נדרשו לבצע אותה משימה בדיוק: קידוש ה'. אהרון ובניו קידשו שם שמיים בהמשיכם בעבודת המשכן חרף האסון, כדברי רשב"ם: "זהו כבוד שכינה שרואה בניו מתים ומניח אבלו בעבודת בוראו". עם ישראל, לעומת זאת, הביא לקידוש ה' בכך שבכה על מות הבנים וגילה הבנה שהאסון אינו תאונה מקרית ולא טרגדיה אישית, אלא הוא סיבה לאבל לאומי, שכולם צריכים להיות שותפים בו.

השריפה אשר שרף ה' בשנים ת"ש-תש"ה בעם ישראל, הציבה גם היא דרישה כפולה: היא קראה לניצולים לחזור לחיים, ואף להמשיך לתרום לקיום האומה והישרדותה; והיא דרשה מבעלי התפקידים שנשאו בנטל המשימות הלאומיות להמשיך במערכה לבניית האומה ולהשגת עצמאותה. במקביל, נדרש ש"כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה" שאירעה בשואה.

השנה אנו מציינים ביום הזיכרון לשואה 80 שנה לשחרור מחנות העבודה, מחנות הריכוז ומחנות ההשמדה של גרמניה הנאצית. השורדים ששוחררו חוו במלוא העוצמה את הפער בין שמחת השחרור לבין הכאבים הנוראים של אובדן משפחותיהם ומחיקת חייהם הקודמים. היה עליהם לשמר את מה שנגדע, ועם זאת להתמקד בצמיחה חדשה. מסע החזרה לחיים והשיקום הפיזי והנפשי, הוא מסע קשה שבדרך כלל נמשך כל החיים.

השנה, בעקבות השבת השחורה, ששמשה טרם שקעה, אנו עדים לאתגר מורכב דומה של שיקום נפגעי אסון בצד שימור הזיכרון. בניגוד לימים של בתר-שואה, כיום יש לנו מדינה מבוססת ומתפקדת וחברה אזרחית איתנה ומפותחת. החטופים ששרדו ושבו, משפחות החללים ותושבי היישובים שנפגעו רשאים להתמקד במסע השיקום והשיבה לחיים, ואילו כל בית ישראל, וכמובן רשויות המדינה אינם רשאים להתעלם מחובתם לסייע ככל שניתן במסע מורכב זה, ובה בעת לזכור ולחקור, ובשום אופן לא לקבור, את הכישלון הנורא שכמוהו לא היה מאז השואה.

הציוויים של "אחרי מות" נותרו בגדר צו לדורות. מדי שנה אנו מציינים את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, בו כל העם משתתף בבכייה, ומייד לאחריו את יום העצמאות בו אנו חוגגים את הבנייה. עמנו מתפתח ומתקדם הן בזכות הבנייה והן בזכות הבכייה. זו בונה את התשתית הלאומית, וזו מחזקת את התשתית הערכית. בשתיהן יש קידוש ה', ושתיהן חובות לאומיות שאין להן קצבה.