הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)לצערנו, ערב יום העצמאות, היינו עדים לשריפה ענקית עם היקף נזקים גדול. בשריפה נפגעו ערכי טבע רבים: צמחים, עצים, בעלי חיים ובתוכם גם עופות מקננים. בעטיה של השריפה, נשרפו יערות שלמים ובתוכם פארק קנדה, לטרון ושמורת הכפירה.
גופי תורה רבים מצויים בפרשתנו. אחד מהם הוא מצוות נטיעת העצים, וכך נאמר: "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל". בפסוק זה נכתבו שתי מצוות יסודיות: האחת, לנטוע עצי מאכל בבואנו אל הארץ; והשנייה, איסור עורלה (אור החיים). אף שהפסוק מדבר על עצי מאכל, קיימת מצווה גם לנטוע עצי סרק, בעיקר בשל תרומתם למערכת האקולוגית, כגון קליטת פחמן דו-חמצני ושחרור חמצן לאוויר. כמו כן, עצים מונעים סחף באמצעות מערכת שורשים, והם משמשים בית גידול לבעלי חיים רבים. אדם זקוק ליערות של עצי סרק והוא זקוק גם לעצי פרי.
ובכל זאת, חז"ל החשיבו את עצי הפרי יותר, וכך נאמר (כתובות קיב ע"ב): "עתידים כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות…". ייתכן שהחשיבות היתרה שיש בעצי המאכל קשורה דווקא לתהליך שעל האדם לעבור לפני השלב של ההנאה מהפירות. במשך שלוש שנים ראשונות, הפירות נאסרים בהנאה. רק לאחר השנה הרביעית, מגיע השינוי המיוחל. הפרי הוא קודש לה', ונדרש האדם לאכול את הפירות בירושלים (נטע רבעי). מהשנה החמישית ואילך הפרות חולין.
הרמב"ן סבור שמצוות עורלה משמשת אמצעי למימוש הראוי של פירות האילן לטובת קיום מצוות נטע רבעי. וזו לשונו: "וטעם המצוה הזאת, לכבד את ה' מראשית כל תבואתנו מפרי העץ… והנה אין הפרי בתוך שלש שנים ראוי להקריבו לפני השם הנכבד, לפי שהוא מועט…". לשיטתו, התכלית של איסור עורלה היא קיום מצוות נטע רבעי מהפירות המובחרים ביותר. בשלוש השנים הראשונות הפירות אינם יפים דיו, ולא ראוי להביאם לה'. מנגד, אבן עזרא סבור שיש טעם עצמאי לעורלה. לשיטתו, אכילת הפירות במשך שלוש השנים הראשונות עלולה לפגוע בנפשו של האדם, ובלשונו: "ידוע כי הפרי הבא עד שלוש שנים אין בו תועלת ומזיק, כאשר יזיק לגוף, כל דג שאין לו סנפיר וקשקשת, ויזיק לנפש החכמה".
פרשנות אחרת ושונה מצאנו בדבריו של ר' יהודה בן פדיה במדרש ויקרא רבה (פרשה כה): "מי יגלה עפר מעיניך, אדם הראשון, שלא יכולת לעמוד בציוויך שעה אחת, והרי בניך ממתינין לערלה שלוש שנים". לדבריו, אין כל פגם בפרי, אלא שהתורה דורשת מאיתנו לשלוט ביצרינו ולדחות סיפוקים. הפזיזות גירשה את האדם הראשון מגן העדן, והתיקון לכך הוא האיפוק והשליטה שלנו ביצר התאווה. דחיית סיפוקים היא משמעותית לבניית האישיות של האדם. התורה מחנכת אותנו לאיפוק באמצעות מצוות העורלה. שלוש שנים נותן העץ הצעיר את פירותיו, והחקלאי צופה בפירותיו הנושרים שמרקיבים על האדמה, ועיניו כלות. אמנם כולנו נמנעים מלאכול פירות עורלה, אבל עיקר המחיר משלם החקלאי המגדל, שבמסירות מוותר על התוצרת שהניבו לו העצים כמצוות ה'.
אם כן, חשיבותם של עצי הפרי באה לידי ביטוי בהמתנה של האדם לפני הנאתו מהפרי, ובכך הוא מודה שלה' הארץ ומלואה. אולם, על אף החשיבות של מטעי הפירות, אל לנו למעט מחשיבות היערות ועצי הסרק לחיינו. נקווה שאותם יערות שנשרפו ישתקמו, ובכלל זה גם מצבנו הלאומי, וכדברי הנביא ישעיהו: "כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ… הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה, וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס…".
