"בארץ ישראל הסתיימה הקמת העם היהודי" – בגיליון 'שבתון' הקודם, הציע הרב יובל שרלו לתקן את הפתיחה של מגילת העצמאות, תיקון מעניין שמזמין דיון על נוסח המגילה, וגם: שתי בשורות חשובות שניתן ללמוד מהמגילה
יוחנן בן יעקב, כפר עציון
א. האם קיים מועד מדויק שבו הסתיימה הקמתו של עם ישראל, ובעקבות כך לקבוע מקום שבו הסתיימה ההקמה? אפשר להציע מועד ומקום לידתו של העם, אבל, כמו כל יצור חי, הוא ממשיך להיבנות ולהתעצב בארץ ובגלות. במובן זה, יותר מדויק לומר שהעם קם בזיקה לארץ ישראל, עליה ומחוץ לה.
ב. מגילת העצמאות איננה תורה למשה מסיני, אין איסור להציע שינויים בנוסח המגילה. זאת מתוך מודעות לעובדה שכאשר נפתחים שערי שינויים ותיקונים, אין לדבר סוף. כך חושפים את המגילה לאין-ספור תיקונים, מהלך שבסופו יעקר אותה ממשמעותה ומערכה המיוחד – המסמך הציוני המקודש ביותר. להשוואה, רבים הציעו לתקן את חוק השבות – להשמיט את הסעיף המעניק לנכד של יהודי זכות עלייה ואזרחות. אחת הסיבות המרכזיות שהדבר לא נעשה היא הטענה שפתיחת החוק תגרור שינויים, שלא כולם ינעמו למי שתומכים בשינוי 'סעיף הנכד'.
ג. החברה בישראל נתונה בסערת פילוגים ושיסועים, שלא הייתה כמוה במדינת ישראל. סערה שמערערת את אושיות קיומנו המשותף, מזעזעת ומטלטלת את יסודות האומה והחברה. מגילת העצמאות היא מסמך יחיד, ועליו חתמו ברגע היסטורי מכונן נציגי כל חלקי החברה היהודית בישראל. לימים, היא עוגנה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, 1992, 1994: "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל". יש שמתעלמים מהפתיח ההיסטורי הרחב ומתמקדים רק בפסקת הזכויות (פסקה 13). בכך, הם חותרים לעקר את המדינה מזהותה היהודית ומזיקת העם היהודי לארץ מולדתו. יש שמבססים טענה זו על מה שנראה לכאורה כעיוות היסטורי מייד בפתיחת המגילה, שהרי, לטענתם, עם ישראל לא קם בארץ ישראל. אין ספק שהרב יובל שרלו לא נמנה עם חוגים אלו, ובוודאי לא התכוון לסייע בידם.
ראוי להציע פירוש שונה מזה שהציע הרב יובל לפתיח של המגילה: "בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קָם הָעָם הַיְּהוּדִי… בָּהּ חַי חַיֵּי קוֹמְמִיּוּת מַמְלַכְתִּית". אין הכוונה שבארץ ישראל נולד העַם, אלא שבה קם לתחייה מאפר הגלות: "הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם… וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת" (ויקרא כ"ו, י"ג); "הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי… שְׁבִיָּה בַּת צִיּוֹן" (ישעיהו נ"ב, ב'); "הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי, לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ" ('לכה דודי', קבלת שבת); "תוליכנו קוממיות ב/לארצנו" (ברכת המזון); וכך גם בשירה המודרנית: "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עַם ומתחיל ללכת" (אמיר גלבוע).
בן-גוריון היה המנסח הסופי של מגילת העצמאות וקרא אותה במעמד המרגש והעוצמתי, אור לה' באייר תש"ח. הוא הקפיד לכנות את מלחמת העצמאות/מלחמת השחרור בשם "מלחמת הקוממיות" – מלחמה שהשלבים המכריעים בה פרצו עם הכרזת המדינה. מותר להניח שבן-גוריון נמנע מלשרבב את פרשנותו האישית ההיסטורית למקרא בעת ניסוחה הסופי של המגילה. כפי שחתם על הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה, למרות שבאופן אישי נהג אחרת. גם בכך ניכרת גדולתו כמנהיג לאומי, שהשכיל לא לשעבד את האומה ברגעיה הדרמטיים להשקפותיו ולגחמותיו האישיות. נכונה ומדויקת אפוא הפתיחה של מגילת העצמאות: "בעת החדשה הָעָם הַיְּהוּדִי קָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל" – התנער מאפר הגלות והחל להלך בה קוממיות ולחיות בה חיי קוממיות ממלכתית.
אציע עוד שתי בשורות שאותן ניתן וראוי לשאוב מהמגילה בסערת ימינו:
גבולות הארץ והמדינה
מדינה זקוקה לגבולות. עליה לתחום את השטח שבו היא מחילה את חוקיה, ועליו היא פורשֹת את שלטונה. סוגיית גבולות המדינה שנויה במחלוקת עמוקה, ואנו מתקשים להכריע בה, ועקב כך נמנעים מקבלת החלטות. המתח בין גבולות המדינה שאושרו באו"ם לבין גבולות מדינה על פי החזון הציוני ניכר כבר במגילת העצמאות: "בְּ-29 בְּנוֹבֶמְבֶּר 1947 קִבְּלָה עֲצֶרֶת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת הַחְלָטָה הַמְּחַיֶּבֶת הֲקָמַת מְדִינָה יְהוּדִית בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל". כידוע, החלטת האו"ם כללה הקמת שתי מדינות וקבעה את הגבולות ביניהן. "תוכנית החלוקה" והמדינה הערבית שנועדה לקום לא נזכרות כלל במגילה. בן-גוריון סבר ש"גבולות החלוקה" אינם יעד והוא לא ראה בהם החלטה מחייבת. החזון שהניע אותו בסוגיית גבולות מדינת ישראל עולה מדברים שכתב בכמה הזדמנויות. ביחס למסקנות ועדת החקירה המלכותית הבריטית, "ועדת הלורד פיל", 1937, כתב בן-גוריון במכתב אישי לבנו, עמוס (למען הקיצור הנדרש כאן, הציטוטים הבאים מובאים בהשמטות ובדילוגים קלים):
"ההנחה שלי, ומשם כך אני חסיד נלהב של המדינה, אף אם היא כרוכה בחלוקה עכשיו, כי מדינה יהודית חלקית אינה הסוף, אלא התחלה. הרכישה חשובה לא רק לעצמה, על ידה אנו מגבירים את כוחנו, וכל תגבורת כוח מסייעת לרכישת הארץ כולה. הקמת מדינה, אפילו חלקית, תשמש מנוף רב כוח במאמצינו ההיסטוריים לגאול את הארץ בשלמותה. אני בטוח שלא ייבצר מאיתנו להתיישב בכל שאר חלקי ארץ ישראל, אם מתוך הסכמה והבנה הדדית עם שכנינו הערבים, ואם בדרך אחרת".
פעם נוספת גילה בן-גוריון את דעתו בסוגיה זו בפתח ספרו, "פגישות עם מנהיגים ערבים". בספר זה פרשֹ את מאמציו להגיע להבנות ולהסכמות עם שליטים ערבים במזרח התיכון. לא בכדי בחר לפתוח את הספר בחזון ציוני גדול ורחב, בהצהרת כוונות, בעמדת מוצא חדה ובהירה שהייתה מצע לפגישותיו עם המנהיגים הערבים: "רק אחד מעולי ביל"ו הראשונים, זאב דובנוב, ראה חזון התקומה בעיניים פקוחות, ובמכתב ששלח לאחיו, ההיסטוריון [שמעון דובנוב] כתב: 'המטרה הסופית שלי, כזו של רבים אחרים, היא גדולה, רחבה. להשתלט במשך הזמן על ארץ ישראל ולהחזיר לעם ישראל עצמאותו המדינית. כל האדמה, כל התעשייה, תהיה בידיים יהודיות. אז יופיע היום הנהדר, אז יכריזו היהודים בקול רם ובנשק ביד (אם יהיה צורך בכך) שהם אדוני מולדתם העתיקה'. הגדרה קולעת, קצרה וממצה של חזון התקומה" (ראו דברים שכתב בסוגיה זו חגי סגל בספרו, "משיח בשדה בוקר – לגלות מחדש את בן גוריון", 2025).
כמנהיג גדול, ידע בן-גוריון לאזן בין הצבת החזון לבין מימושו, בין ראייה ציונית גדולה, נועזת ורחבה לבין המציאות על סיבוכיה ומגבלותיה, בתוכה הוא נדרש לתמרן ולהנהיג את מדינת ישראל הצעירה. דווקא משום כך, בחר שלא לעגן את גבולות המדינה במגילת העצמאות אלא להותיר זאת לדורות הבאים – לנו ולבנינו אחרינו.
מדינה יהודית ודמוקרטית
רבים מופתעים מכך שהביטוי "מדינה יהודית" נזכר במגילה ארבע פעמים. ודוק, "מדינה יהודית" ולא מדינת היהודים, מדינת כל אזרחיה, ועוד חלופות שחותרות תחת הרעיון הלאומי המכונן שנוסח ואושר במגילת העצמאות, והוא מונח בשורשה של מדינתנו (ראוי לעיין במחקרו של יורם חזוני, "מדינה יהודית – הרצל ואתגר הלאומיות", 2020, שמבסס את הטענה שהרצל כתב וחתר למדינה יהודית ולא למדינה של יהודים).
המילה 'דמוקרטיה' לא נזכרת במגילה כלל! מסתבר שהמילה 'דמוקרטיה', שנכללה בטיוטות ראשונות של המגילה, הושמטה על ידי משה שרת ועל ידי דוד בן-גוריון מהנוסח הסופי, 12.5.1948. חלילה להסיק מכך שהם לא חתרו למדינה יהודית ודמוקרטית! ערכים דמוקרטיים נזכרים בעיקר בפסקת הזכויות (פִסקה 13). עיגונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ניתן בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו (1992, 1994): "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל [מגילת העצמאות]. (1א) חוק יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". מיקוד המגילה כולה בפסקת הזכויות (פסקה 13), והתעלמות מכל השאר היא שיבוש הרעיון והמסר הגלומים במגילה, וחלילה לאמץ גישה זו.
בן-גוריון בחר להשמיט את המילה "דמוקרטיה" ממגילת העצמאות בכוונת מכוון, ונתן לכך הסבר: "אשר לדימוקרטיה מערבית – אני בעד דימוקרטיה יהודית. 'המערבית' לא מספיקה… יש לנו תוכן יהודי מיוחד, שצריך להיות נחלת העולם. ערך החיים וחירות האדם עמוקים אצלנו לפי תורת הנביאים, יותר מאשר בדימוקרטיה המערבית… הייתי רוצה שעתידנו יהיה בנוי על אתיקה נבואית" ("יומן בן-גוריון המלא", 13.9.48). במובן זה, הדמוקרטיה מגולמת במגילה, בעיקר במשפט הפותח: "בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יָצַר [הָעָם הַיְּהוּדִי] נִכְסֵי תַּרְבּוּת לְאֻמִּיִּים וּכְלָל-אֱנוֹשִׁיִּים וְהוֹרִישׁ לָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֶת סֵפֶר הַסְּפָרִים הַנִּצְחִי". מי יודע, אולי בחזונו ראה בן-גוריון את התעוותות המשטר הדמוקרטי שאנו עדים לו כיום, וביקש להציב דמוקרטיה נעלה, חסינה מעיוותים אלו.
מקובל להניח שקיים פער בלתי ניתן לגישור בין הדמוקרטיה לבין היהדות, וכן שהדמוקרטיה מקורה באתונה. כדאי לדעת ש"הדמוקרטיה" ביוון הייתה שלטון עריצות מנותק מערכי הדמוקרטיה המערבית, המודרנית. הבחנה חשובה בין הדמוקרטיה באתונה לבין זו שצמחה בירושלים, העלה פרופ' אליעזר שביד: "הדמוקרטיה בהתפתחותה המודרנית שונה מאוד מהדמוקרטיה האתונאית, בהיקף, במהות ובעקרונות היסוד. הדמוקרטיה כמשטר חילוני התפתחה במסגרת הנצרות הפרוטסטנטית. בסוגיה המדינית עלה משקלה של 'הברית הישנה' [התנ"ך], דווקא במקרא נמצאת ההנחיה למאבק על הגשמת הצדק החברתי בתוך החיים החברתיים. והרי הדמוקרטיה ביטאה את השאיפה להגשמה כזאת" ("הדמוקרטיה מול מורשת התרבות היהודית", 22.11.1984).
פרופ' יעקב בלידשטיין ניסח זאת בתמצית: "הדמוקרטיה דבוקה בחיבור ישיר עם אושיותיה של השקפת העולם היהודית" ("הלכה ודמוקרטיה"; אמנון שפירא, דמוקרטיה ראשונית במקרא). בסוגיית המדינה היהודית והדמוקרטית הציב לנו מייסד המדינה, דוד בן-גוריון, אתגר אדיר – לעצב דמוקרטיה נושאת ערכים מודרניים ומעוגנת בתרבות ובמורשת היהודית. מגילת העצמאות מהווה נקודת מוצא להתמודדות שלנו עִם אתגר זה.
אחתום בהערה אישית: המופעים של המשטר הדמוקרטי בימינו מעוררים סימני שאלה רבים. נראה שהדמוקרטיה כשיטת שלטון אינה עומדת בעומס החֶבְרה הפוסט-מודרנית, הטכנולוגית, המתוקשרת והמתוקשבת. תרבות שמבטלת כל ערך, נעדרת אמת וסיפור מכונן משותף. חֶבְרה שמקדשת את הפרט ואת זכויות הפרט ומרוממת אותן מעל ומעבר לכל שאר הערכים האנושיים. דמוקרטיה במהותה היא "שלטון העם" ולא שלטון הפרט! אינני מכיר תחליף ראוי למשטר דמוקרטי. הצורך לחשוב בכיוון זה ולהעלות רעיונות חדשים ויצירתיים ניכר מאוד בימינו. ועד שנמצא חלופה טובה יותר, עלינו לחזור ולבסס מדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית ברוח מייסדי המדינה ומכונניה, אלו שזיכו אותנו לחיות במדינת ישראל – ראשית צמיחת גאולתנו.
