ד"ר יצחק קניגסברגבמסגרת המותר והאסור לאכילה מעולם החי, נצטווינו על איסור אכילת שרצים: "כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם" (ויקרא יא'). רשב"ם: ההולך על ארבע – כעין דבורים. בהמשך לפסוק זה כתוב: "אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע" וגו'. חז"ל למדו מכך שמותר לאכול את הדבש היוצא מהדבורים.
אם כך, מדוע התירו חז"ל את הדבש היוצא מהדבורה, המוגדרת כשרץ טמא שאסורה באכילה, ואסרו את החלב היוצא מבהמה טמאה, על פי הכלל: "היוצא מן הטמא, טמא והיוצא מן הטהור, טהור"?
הגמ' במסכת בכורות (ז,ב) דנה בכך: "מפני מה אמרו דבש דבורים מותר – מפני שמכניסות אותו לגופן, ואין ממצות אותו מגופן דתניא, ר' יעקב אומר: 'אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף', זה אתה אוכל, ואי אתה אוכל שרץ עוף טמא, שרץ עוף טמא בהדיא כתיב! אלא, שרץ עוף טמא אי אתה אוכל, אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ, ואיזה זה – זה דבש דבורים". להלכה פוסק הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק ג הלכה ג): "דבש דבורים ודבש צרעים מותר מפני שאינו מתמצית גופן אלא כונסין אותו מן העשבים בתוך פיהן ומקיאין אותו בכוורת כדי שימצאו אותו לאכול ממנו בימות הגשמים".
ננסה להבין את דברי חז"ל ופסיקת הרמב"ם תוך הסתמכות על מנגנון יצירת הדבש על ידי הדבורה בהשוואה ליצירת החלב על ידי בהמה.
דבש דבורים: הדבורה יונקת את הצוף באמצעות חדק ארוך לתוך חלק בקיבתה הקרוי "קיבת הדבש". בקצה הפנימי של קיבת הדבש יש שסתום המונע מהצוף להמשיך לקיבת העיכול של הדבורה. חומר הגלם לייצור הדבש הוא צוף הפרחים – הנֶקְטָר. הרכבו הכימי תלוי במספר גורמים: סוג הצמח, תנאי מזג האוויר, סוג הקרקע והמיקום הגיאוגרפי. מסוגים שונים של נקטר ייווצרו סוגים שונים של דבש. הצוף מכיל: מים בריכוז שבין 60% ל-90%, פחמימות בצורת דו סוכרים (סוכרוז) בריכוזים שונים, חומצות אורגניות שונות, וכן כמויות זעירות של ויטמינים, מינרלים, חומרי צבע וחומרים אֲרוֹמָטִיים הנותנים לדבש את צבעו וריחו.
כבר במעופה מהפרחים לכוורת, מוסיפה הדבורה לצוף נוזל המופרש מבלוטות המצויות בקדמת הפה שלה, המכיל בעיקר אנזימים המפרקים את הדו סוכרים לחד סוכרים (פרוקטוזה, גלוקוזה). בהגיעה לכוורת מפרישה הדבורה את אגל הצוף לאחד התאים בחלת הדבש (העשויים משעווה שהדבורים מייצרות בעצמן). לאחר שסיימו את פעולתם האנזימים מתפרקים וכמעט שאין הם מהווים חלק מתערובת הדבש (הכמויות הזעירות בטלות בשישים). ריכוז המים יורד אף הוא, עד לכדי 17%, וכך נוצר בכוורת דבש הדבורים הסמיך והמתוק. את הדבש ממצים מהכוורת בתהליך הרדייה.
חלב בהמה: החלב מיוצר בעטין הפרה. הדם המכיל חומרי מזון רבים, שמקורם במערכת העיכול של הבהמה, מביא את חומר הגלם לעטין דרך כלי הדם הקטנים ביותר. אלה מקיפים את קבוצות התאים הנקבוביים, והם מייצרים את החלב. טיפות החלב שיצרו התאים הללו עוברות בתעלות קטנות אל תעלות גדולות יותר, ולבסוף אל הגתות, הנמצאות מעל הפטמות, מהן חולבים את החלב.
ההבדל בין ייצור הדבש על ידי הדבורה לבין ייצור החלב על ידי הבהמה, בולט. בייצור הדבש אין תוספת של חומר מגוף הדבורה לתרכובת הדבש שמקורה בצוף הפרחים, להוציא את פעולת האנזימים המפרקים את הדו סוכרים מהצוף לחד סוכרים בדבש, ואחר כך הם עצמם מתפרקים. לכך התכוונו חז"ל: "מפני שמכניסות אותו לגופן, ואין ממצות אותו מגופן", והרמב"ם: "מפני שאינו מתמצית גופן". ביצירת החלב כל החומרים מקורם במזון שנאכל על ידי הבהמה, שהפך לדם וממנו נוצר החלב בעטינים. מכיוון שהחומרים לייצור החלב מוצו מגוף הבהמה, הרי שאם הבהמה טמאה, גם החלב יהיה טמא לפי הכלל: "היוצא מן הטמא, טמא".
(שמיני תשעו)
