ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)"אם אתם קוראים את המילים האלה", מאת שלמה קווס ורחלי פלנט-רוזן, הוא ספר דוקומנטרי המאגד את המכתבים האחרונים של 49 מנופלי המלחמה האחרונה. זהו מיזם מרגש וייחודי של מכתבים שנכתבו על ידי חיילים צעירים לפני הכניסה לקרב בו מצאו את מותם. המכתבים חושפים את מחשבותיהם, פחדיהם, תקוותיהם ואהבתם ומשקפים מגוון רגשות – הומור, כנות, אומץ, בקשות, הודאות, סליחות והנחיות ליקיריהם. הספר אינו עוסק במוות, אלא בחיים – במה שהיה ללוחמים לומר לנו, החיים, שנותרנו לקרוא את מילותיהם. הספר מהווה כלי חינוכי חשוב, המעודד דיון על ערכים כמו אחריות ותחושת שליחות ומסייע בהעברת המסר של חשיבות הזיכרון הלאומי והאישי. זהו ספר עוצמתי ומרגש המציע הצצה לעולמם הפנימי של לוחמים שנפלו בדומה ל"גוילי האש" לאחר מלחמת השחרור ו"שיח לוחמים" אחרי מלחמת ששת הימים, שמזכירים לנו את ערך החיים ואת חשיבות הזיכרון ובעיקר את החובה שלנו להמשיך לספר את סיפורם.
"צבא שלם של ילדים מתגייס כל שנה, צבא שלם של מנחמים-מטעם כבר עומד הכן, צבא שלם של קלישאות משתחזר כל שנה ביום הזיכרון שחוזר כל שנה", כתב המשורר יהודה עמיחי. ספרם של קווס ופלנט-רוזן הוא ספר על גיבורים שמסרו נפשם על קידוש ה' להגנת העם המולדת ויש בו משפטים שצורבים את הלב כמו: "כשהכל יסתיים, אתה תהיה גאה בי מאוד" (עדן פרוביזור הי"ד) או: "אני לעולם לא פחדתי מהמוות… תמיד התפלאתי מהחשיבות שאנשים מייחסים לו" (יוסף גיטרץ הי"ד).
העיתוי של יציאת ספר זה לאור מתכתב עם פרשת השבוע שלנו, פרשת 'שמיני', המתארת את שיאו של תהליך הקדשת המשכן והכוהנים, אך דווקא ברגע השיא מתרחשת טרגדיה – מותם של נדב ואביהוא, בני אהרון, "בהקריבם אש זרה אשר לא ציווה אותם" (ויקרא י', א'). האירוע מטלטל – ברגע של התרוממות רוח, של קדושה והתחדשות – נכנסת לפתע האש לא כסמל של התגלות, אלא ככוח מכלה. תחושת השבר הזה מהדהדת במיוחד ביום הזיכרון לחללי צה"ל. יום זה, כמו פרשת 'שמיני', משלב קודש וחול, שמחה וצער, תקווה וכאב. אנו נזכרים בבנים ובבנות שנפלו – מלאי אידיאלים ורצון לתת – ומרגישים את הפער שבין החלום לטרגדיה. כמו נדב ואביהוא, רבים מהם שילמו בחייהם מתוך תחושת שליחות. יש בפרשה גם קריאה עמוקה לאחריות. מות הבנים אינו רק טעות פרטית – הוא מבטא את הצורך לדייק, לשקול, לא לפעול מתוך דחף אלא מתוך הבנה של גבולות ותפקיד.
בחברה שלנו, ובמיוחד בחינוך הדור הבא, עלינו ללמד את ילדינו את ערך הגבול, המשמעת והאחריות, דווקא מתוך אהבה וחיבור, לא מתוך פחד. המסר הזה חיוני במיוחד בדור שגדל על אינסטנט, על מהירות ועל תגובה מיידית. דווקא זיכרון הנופלים, שהקריבו את היקר להם מכל – הוא תזכורת לכך שיש ערכים ששווה לחיות ולמות למענם: ערבות הדדית, אהבת הארץ, והאמונה בכוחו של האדם לתקן ולבנות, ולאו דווקא מתוך מחאה ופרובוקציה אלא מתוך עשייה שקטה .הסופר מאיר שלו כתב פעם: "יש דברים שאי אפשר לומר עליהם כלום, רק להיות בשתיקה לידם. לא בגלל שאין מה לומר – אלא בגלל שהמילים קטנות מדי."
המציאות הישראלית היום מורכבת ורגישה. בכל פרובוקציה או מחאה, כאב ואמונה מתערבבים לעיתים באופן טעון. המיצג עם הפיתות ("פיתה אחת ביום") מול ביתה של השרה סילמן דווקא בחול המועד פסח, היה ביטוי למחאה קשה ונואשת של משפחות החטופים והתומכים בהן. כאשר אנשים מרגישים שאיבדו שליטה, שזעקתם אינה נשמעת, לעיתים הם פונים לאמצעים קיצוניים, גם אם הם חורגים מערכים מסוימים שהחזיקו בהם בעבר. לא בטוח שהכוונה הייתה לחלל במודע את פסח, אלא להשתמש בסמל הכי טעון כדי לזעזע. אבל מחאה זו פגעה בערכים עמוקים של העם היהודי. דורות של יהודים שמסרו נפשם כדי לא לאכול חמץ בפסח, כולל בשואה – עומדים בסתירה חדה למעשה הזה, גם אם נעשה ממקום של כאב.
יש תחושה שהכאב של האסון הלאומי טרם הפך ללמידה עמוקה ומאחדת. במקום להתכנס יחד, יש פיצול, מאבק, האשמות. ודווקא כאן מגיע הקשר לפרשת השבוע ולפסוק: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". אהרון לא מגיב בזעקה על מות בניו, אלא בשקט עמוק. בדומייה. בקבלת הדין. האם הדומייה הזו מבטאת השלמה? כאב? מחאה פנימית שאין לה מילים? כל הפרשנויות נכונות. אבל מה שמרשים הוא היכולת לכבד את המעמד ואת הקדושה גם בתוך השבר הכי גדול.
ייתכן שהמסר של "ויידום אהרון" הוא שגם בזמנים של כאב גדול – יש מקום לשקט מקודש, לעצירה, להכלה. לא תמיד צריך לצעוק או לשבור מוסכמות. לפעמים דווקא השתיקה מדברת יותר חזק מכל מיצג. הדברים מקבלים משמעות מיוחדת בשבת זו, החלה בין יום השואה לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל, וכאשר פרשיות ביטחוניות מתפרסמות חדשות לבקרים, עד כי אין לנו את היכולת לעקוב אחריהן ולכולן מכנה משותף – אי ההפנמה של "המשכיל בעת ההיא יידום" (עמוס, ה'), וכפי שהיטיב לתאר זאת צור ארליך בשירו "בררנות": "יש דליפה ויש דליפה/ יש איפה ויש איפה" ('מקור ראשון', 18.4). גם תרבות הלאדינו מקדשת את השתיקה בפתגמיה החכמים, שהבולט בהם הוא – Poko avlar poko mal tener (דבר מעט וימעט הרוע).
אך נראה שיש משמעות נוספת ל"ויידום אהרון", שגם היא נוגעת לימי הזיכרון שבתוכם אנחנו מצויים: כאשר אדם חווה אירוע קשה כל כך, הרי שבסופו של דבר, מעבר לכל ההסברים, הוא מבין שאיננו מבין. הוא מבין שלפניו תופעה שהיא מעבר ליכולת ההסבר של השכל האנושי, וממילא היא מעבר ליכולת הדיבור של האדם, ולכן הוא שותק ומבטל את עצמו באופן מוחלט בפני רצון ה'.
ישנם מצבים בהם החיבור אל הקב"ה נעשה דווקא דרך השתיקה. לכך הגיע אהרון לאחר מות בניו, ועל כן קיבל שכר על שתיקתו – שנתייחד עימו הדיבור, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין. (רש"י). אבל מה עושים אחרי השתיקה? ממשיכים לחיות – באחריות, ברגישות, במסירות. בונים חברה טובה יותר, מלמדים את ילדינו לאהוב את הארץ ואת האדם, לזכור את העבר ולפעול למען עתיד ראוי.
בתפילה לשלום החטופים וחזרתם במהרה.
