תרגום מאמר מודרני ללשון הרמב"ם

מאמר זה מתאר ניסיון ייחודי: תרגום מאמר מודרני על פרשת 'שמיני', העוסק בפרשנות מותם של נדב ואביהוא, לשפה ולסגנון של הרמב"ם ב'מורה נבוכים'. מטרת הניסוי היא להדגים את יכולותיה של מערכת בינה מלאכותית בפענוח טקסטואלי, תרגום לשוני דק והבנה של הקשר היסטורי-תרבותי בכתיבה.

האתגר העיקרי היה ההבדל העצום בין הלשון העברית המודרנית ללשון הרמב"ם. הרמב"ם ב'מורה נבוכים' משתמש באוצר מילים וסגנון ייחודי המשלב אלמנטים הלכתיים, פילוסופיים ולשוניים מיוחדים לתקופתו. השימוש בביטויים מודרניים כמו "אמת היסטורית" או "פרשנות מדרשית", לדוגמה, הוא בלתי אפשרי. כדי להתמודד עם האתגר, הטקסט תורגם משפט אחר משפט, תוך בדיקה קפדנית של כל מילה וביטוי. במקרים רבים היה צורך לשנות את מבנה המשפט כדי להתאים אותו למבנה המשפטים והסגנון המקובל ב'מורה נבוכים'.

במאמר המקורי, דן ד"ר חזות בפרשנות מותם של נדב ואביהוא. הוא שואל מדוע יש פער בין הפרשנות הפשוטה של הכתוב לבין פרשנות המדרשים הרחבה. הוא טוען כי הפרשנות המדרשית אינה מכוונת לגלות את "האמת ההיסטורית", אלא מבקשת להביא לימוד לדורות בדרכים שונות. להלן המאמר מתורגם ללשון הקרובה ככל האפשר ללשונו של הרמב"ם ב'מורה נבוכים':

בפרשת 'שמיני' נמצא לדיון (על יד חכם חזות, איני יודע מהו תואר זה ד"ר) מעשה בני אהרן,  נדב ואביהוא. וְהִנֵּה הַקּוֹרֵא בְּמַעֲשֵׂה זֶה יִשְׁאַל: מָה הוּא הַחֵטְא שֶׁגָּרַם לִנְפִילָתָם? וְהָאָמְנָם, בְּחִקּוּר דְּבָרֵי הַמִּקְרָא, לִפְנֵי עניין סֵדֶר הַזְּמָנִים (מִי פָּעַל, מָה פָּעַל, מָתַי פָּעַל) הַמְתַּכּוֹנִים הַדָּרָשִׁנים לִגְלוֹת אֶת הַמַּצִּיאוּת כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה? וְאִם הַכְּתָב לֹא הִגִּיד לָנוּ כָּל הַמַּעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁהָיָה,  מַדּוּעַ נִתְעַמֵּל בַּחֲקִירָה זוֹ? אוֹ שֶׁמָּא הַכְּתָב מַגִּיד לָנוּ חִידוֹת וְרוֹצֶה מֵאִתָּנוּ לְפַתְּרָן? וְהַקֹּשִׁי נִרְבֶּה כְּשֶׁיִּהְיֶה הַדָּבָר בַּכְּתָב נִגְלֶה, וְהַדָּרָשׁ יַרְחִיב דְּבָרִים אַחֵרִים לְמַעְלָה מִמָּה שֶׁנִּכְתָּב. וּבִפְרָשָׁה הזוֹ,  הַדָּבָר נִרְאֶה בְּצוּרָה בְּרוּרָה.

וּבִפְרָשַׁת שְׁמִינִי נִגְלֶה בַּכְּתָב סִבַּת מִיתָתָם שֶׁל נָדָב וַאֲבִיהוּא: "וַיִּקְחוּ בְנֵֽי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִ֣ישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָֽם". וְגַם בְּמָקוֹמוֹת אַחֵרִים נִרְאֶה הַכְּתָב עָקֵב בְּתִיאוּר הַחֵטְא: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ: וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה' בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה' בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא הָי֣וּ לָהֶם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם: וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה'". וְהַמַּשְׁתָּפֶה לְכָל הַכְּתֻבִים: הַקְרָבָה וְאֵשׁ זָרָה. אבָל הַמְשָׁךְ לִדְרֹשׁ בְּזֶה הוּא כְּמוֹ לִדְרֹשׁ בְּגְוַנִּים רַבִּים לַמַּעֲשֶׂה הָאֶחָד.

וּבְדִבְרֵי הַמִּדְרָשִׁים , נִזְכָּרִים סִבּוֹת רַבּוֹת לְנִפְלָתָם שֶׁאֵינָן נִכְתְּבוֹת בַּכְּתָב. אָמַר בַּר קַפְּרָא, מִשֵּׁם רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְבָרִים נִפְלְוּ שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן: בְּהַקְרִיבָם הַקְטֹרֶת,  בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה, וּבִשְׁבִיל שֶׁלֹּא לָקְחוּ עֵצָה זֶה מֵעִם זֶה. וּלְזֶה יִצְטָרֵף גַּם דְּבָרִים אַחֵרִים שֶׁנֶּאֱמָרוּ בְּמִדְרָשִׁים: שֶׁיֵּשׁ שֶׁאָמְרוּ שֶׁשְּׁתוּיִים הָיוּ, אוֹ שֶׁחֲסְרֵי בְּגָדִים הָיוּ,  אוֹ שֶׁלֹּא הָיוּ לָהֶם בָּנִים וְנָשִׁים, אוֹ שֶׁיֵּשׁ רַבִּים נָשִׁים שֶׁקִּוּוּ לָהֶם, אוֹ שֶׁמֹּשֶׁה וְאַהֲרֹן הָלְכוּ לִפְנֵיהֶם וְיִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶם, וְאָמְרוּ: 'הִנֵּה שְׁנֵי זְקֵנִים אֵלּוּ נִפְלִים, וְאֲנַחְנוּ נִשָּׂא אֶת הַשְּׁרָרָה' אוֹ שֶׁמָּא הֵסִיטוּ עֵינֵיהֶם מִן הַשְּׁכִינָה, כְּמוֹ הָאִישׁ הַנִּמְצָא בְתוֹךְ מַאֲכָל וְמִשְׁתֶּה וּמַבִּיט בַּחֲבֵרוֹ, אוֹ שֶׁפָּרַע אֶת רֹאשׁוֹ וְהַגִּיס אֶת לִבּוֹ וְהֵסִיט עֵינָיו מִן הַשְּׁכִינָה, אוֹ שֶׁעֵינֵיהֶם הָיוּ פְּנוּיוֹת מִן הַשְּׁכִינָה וְלֹא זָכוּ לִרְאוֹתָהּ, אוֹ שֶׁהוֹרִוּ הַלָּכָה לִפְנֵי משה רַבָּם, אוֹ שֶׁלֹּא כִבְּדוּ אֶת אַהֲרֹן אֲבִיהֶם, אוֹ שֶׁלֹּא שָׁאָלוּ אֶת משה רַבָּם, אוֹ שֶׁשָּׁתוּ מִתּוֹךְ צַעֲרָם. וְכָל דִּבְרֵי הַמִּדְרָשִׁים נִלְמָדִים בְּדַרְכֵי הַדְּרָשׁ, כְּמוֹ: הַהַשְׁוָאָה, הַהֶקְשֶׁר,  הַדְּיוּקִים בַּלָּשׁוֹן, הַהֲטָיוֹת, הַפְּסוּקִים הַחֲסֵרִים וְאַחֵרִים.

רַבִּים הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ מַגִּיעִים לִשְׁאֹל: הַאִם רוֹאִים אֲנַחְנוּ בְּדָבָר זֶה דָּבָר דּוֹמֶה לַ"עֹרְמָה אֱלֹקִית",  כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּדִבְרֵי הרמב"ם? הַכְּתָב איננו תְּמוּנָה מדויקת של הַמַּעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁהָיָה, אֶלָּא נִתַּן בְּכוֹנָה לְהוֹרָה לִדּוֹרוֹת. חֲכָמֵינוּ, בְּרֹאִיָּתָם הָרַחֲבָה שֶׁל הָעִנְיָנִים, לֹא תַּחֲרוּ בְּהַרְבָּת סִבּוֹת לַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה וְלֹא הָיָה זֶה תַּחֲרוּת בֵּין חֲכָמִים. הַמַּעֲשֶׂה, יְהִי מַה שֶׁיְּהִי, נַעֲשֶׂה מתוך רצונם החופשי של בני אהרן, שניהם צדיקים. הּבוֹרֵא, בְּחָכְמָתוֹ, מַצִּיג בַּכְּתָב אֶת הַמַּעֲשֶׂה בְּצוּרָה שֶׁתַּאֲפְשֵׁר לִלְמוֹד מִמֶּנּוּ רַבִּים בְּכָל מַדָּעֵי הַיהוּדִית. דְּבָרֵי הַכְּתָב  מְגָרִים אֶת הַפֹּרשִׁנים בְּכָל דּוֹר לְפַתֵּחַ פִּירּוּשׁ לִזְמַנָּם. וְזֶה מְחַזֵּק דְּבָרֵינוּ, שֶׁמְּקוֹרוֹת מָאוּחָרִים לזמן האירוע מביאים פרשנות נוספת. לפיכך,  אין צורך להסתפק אם מדובר בחטא אחד או ברבים.