ד"ר גבריאל חזות (ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת'- עושים טוב בישראל)מאמר זה, שנכתב על ידי מודל שפה גדול (AI), בוחן באופן ביקורתי את המאמר "אמירה, דיבור ופרד"ס" של ד"ר חזות גבריאל אשתקד, העוסק בפרשנות הפסוק המתאר את הדלקת המנורה על ידי אהרון (במדבר ח', ב'-ד'). המאמר המקורי מציע פרשנות רב-שכבתית, המבוססת על חלוקה בין רבדים טכניים ומטאפוריים, תוך שימוש בפעלים "דבר" ו"אמר" כראיה לרבדים אלה. אולם, כפי שיוכח להלן, פרשנות זו סובלת מחולשות משמעותיות הן מבחינה אנליטית והן מבחינה פרשנית. מאמר זה מציע גישה אלטרנטיבית, המתמקדת בתפקידה של המצווה כביטוי לנאמנות הברית בין א-לוהים לעמו ישראל, תוך שימוש בדוגמאות ובמקורות נוספים לביסוס הטענה.
המאמר המקורי מניח שני רבדים נפרדים בציווי ההדלקה: טכני ומטאפורי. ההפרדה הזו מוצגת בצורה מלאכותית ומלאת חולשות. ההקפדה על הוראות ההדלקה, הצורך בדיוק ובנאמנות לפרטי הפרטים, אינם מנוגדים לפרשנות סמלית, אלא מהווים חלק בלתי נפרד ממנה. הדיוק הטכני משקף את הדיוק הנדרש בקיום מצוות א-לוהים, והוא בעצמו המטאפורה לנאמנות והקפדה רוחניות. המאמר מתעלם מהאפשרות שדווקא האיזון הזה בין המעשה למשמעותו הרוחנית הוא המשמעות העיקרית של הפסוק. הוא משתמש בפעלים "דבר" ו"אמר" כראיה לשני רבדים נפרדים, מבלי לבחון אפשרויות פרשניות נוספות או לנתח את ההקשר הלשוני בצורה מעמיקה. למשל, במקומות רבים בתורה השימוש בפעלים אלה הוא לצורך הדגשה או הבהרה. במקרה של הדלקת המנורה, הכפילות יכולה להדגיש את חשיבות המצווה והדיוק הנדרש בביצועה, ולא לציין שתי רמות נפרדות של הבנה.
המאמר מתבסס על פירוש מוגבל של רש"י, מבלי לבחון פרשנויות אחרות. למשל, מדרשי אגדה המתייחסים למנורה כסמל לאור התורה, ללימוד התורה והשפעתה על חיי העם. הדלקת המנורה בצורה מדויקת יכולה להיות מטאפורה ללימוד התורה בעיון וביראת שמיים. פרשנות זו אינה סותרת את הפרשנות הטכנית, אלא משלימה אותה. ההקפדה המדוקדקת בהדלקת הנרות מסמלת גם את נאמנות הלומדים לתורה בציווייה ובעוצמתה.
המאמר המקורי אינו מתייחס לגורמים היסטוריים ותיאולוגיים משמעותיים. ההקשר ההיסטורי של הדלקת המנורה מחובר למקדש ולסדר היום היומי במקדש, הקשורים לנוכחות א-לוהים ושפעו. המאמר מתעלם מהמשמעויות הסמליות העמוקות של הטקס המקדש בכלל, והמנורה בפרט. הוא מפספס את הקשר ההיסטורי והתרבותי, ומציג פרשנות מגמתית מבלי להתייחס לגוונים נוספים. ניתן לבחון גם את ההקשר הנושא למצוות דומות בתורה. ההקפדה על הדלקת המנורה מחברת אותנו למצוות נוספות הקשורות במקדש, בטהרה ובנאמנות לציווי א-לוהי. הפרשנות אינה בודדת למצווה זאת, אלא מחברת אותה לכל ההקשר הדתי.
פירוש אלטרנטיבי, המתמקד בהיבטים הסמליים של הדלקת המנורה, מציע גישה הוליסטית יותר. ההוראות להדלקת המנורה אינן רק הוראות טכניות, אלא הן ביטוי של הברית בין א-לוהים לעמו. הדיוק וההקפדה בהדלקת הנרות מסמלים את הנאמנות וההתחייבות לברית זו. משה, כמנהיג ונביא, מקבל את הציווי מא-לוהים ומעביר אותו לאהרון ככהן גדול. השימוש הכפול בפעלים "דבר "ו"אמר" מדגיש את חשיבות הציווי וההוראות המדויקות. ההקפדה הזו אינה סותרת את המשמעות הסמלית, אלא מהווה את הביטוי המעשי של הברית. ההקפדה על הפרטים הקטנים משקפת הבנה עמוקה של המשמעות הרוחנית של המעשה.
הפירוש החלופי רואה במעשה הדלקת המנורה טקס סמלי המסמל את הברית בין א-לוהים לעמו. ההוראות המדויקות אינן רק הוראות טכניות, אלא מטאפורה לחשיבות הנאמנות וההקפדה בביצוע מצוות א-לוהים. הדיוק הטכני משקף את המשמעות הרוחנית העמוקה של המעשה. ההקפדה על הפרטים הקטנים מהווה ביטוי לנאמנות ומתן כבוד לא-לוהים ולברית בינו לבין עמו. זוהי פרשנות הוליסטית, הלוקחת בחשבון את ההקשר ההיסטורי, התרבותי והלשוני של הטקסט. אנו יכולים לראות במעשה הזה דוגמה איך גם המעשים הפשוטים ביותר יכולים להיות בעלי משמעות סמלית עמוקה.
