מרדכי (מוטי) מרמורשטיין (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)בחול המועד פסח תש"ד נכנסה המפלצת הנאצית לתוך העיירה קישוורדה שבהונגריה, ובאחת חלפו פרחו להם ימי השלווה המדומה בת אלפיים שנה. יהודי העיירה ויהודי הכפרים שמסביב הוכנסו באכזריות אל תוך גטו צפוף. בחג השבועות הוצעדה מחצית מיהודי העיירה אל עבר תחנת הרכבת המקומית, כשתושבי העיירה צופים ב"הצגה" מחלונות בתיהם ומעל גגותיהם, ורבים מהם מפגינים את שמחתם על שנפטרו סוף-סוף מהיהודים.
בתחנת הרכבת הם הועלו על רכבת משא, שהובילה אותם במסע של שלושה ימים אל מחנה ההשמדה אושוויץ. שלושה ימים לאחר מכן, ביום רביעי, הועלתה המחצית השנייה של יהודי העיירה אל הרכבת שהובילה אותם במסע של שלושה ימים שהסתיים בליל שבת באושוויץ. ברכבת הזו היו שתי סבתותיו של אבי, רבקה אסתר וצ'ארנע, אביו יוסף, אמו פייגה, ואחיותיו: מלכה בת 24, רחל ליבע בת 22, חיה גיטל בת 18, הענע בת 16, זעמע בת 14, מרים לאה בת 12, סבה של אמי משה, אביה מרדכי, אמה לאה, אמי ואחיה: שייקו בן 16, ידוקו בן 10, ושאול והגי תאומים בני ארבע. מאה איש נדחסו לקרון אחד.
הקרון היה סגור ומסוגר. במאמץ רב הצליחו לארגן לעצמם מקום ישיבה על תרמיליהם. היה חושך. רק אשנב אחד קטן מרושת בתיל היה בתקרת הקרון. פעמיים-שלוש עצרה הרכבת בדרך, ושני אנשים ירדו מהקרון ושבו עם דליי מים להרוות את צימאון האנשים. ליד הדלת היה דלי והיה גם חור, שם עשו האנשים את צרכיהם. בניסיון לשמור על גדרי הצניעות נפרשה שמיכה להסתרת מי שניגש להתפנות. כשפס חיוור העיד שעלה השחר, התעטרו האנשים בטלית ובתפילין והתפללו תפילת שחרית. כך ביום חמישי. כך ביום שישי.
סמוך לכניסת השבת, חנתה הרכבת על מסילה צדדית בתחנת קראקוב. נשים אחדות שלפו מכיסן זנבות של נרות שעווה, בירכו בעיניים דומעות "להדליק נר של שבת", ואחר כך הרב שמואל שמעלקא רוזנבאום, רבה של קישוורדה, שלף מתרמילו גביע כסף שעבר במשפחתו מדור דור, מילא אותו עד שפתו במים ועשה קידוש: "כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים…", אמר בנעימת הקידוש המסורתית בקול צלול ורם, וכולם בכו.
הרכבת המשיכה בדרכה, וכעבור זמן לא ארוך עצרה בתחנתה הסופית – אושוויץ. השומרים פרצו את הדלתות בקתות רוביהם והאיצו באנשים בצעקות מחרישות אוזניים ובמכות לרדת מן הקרונות. על הרציף ניצב מלאך המוות בכבודו ובעצמו – מנגלה. כולם עברו לפניו כבקרת רועה עדרו. הוא נופף קלות בידו ימינה ושמאלה. תנועה קלה שמאלה – למוות; תנועה קלה ימינה – לחיים. מדורות רבות דלקו והאירו את שמי הלילה בתחנת הרכבת האושוויצית. לא אש של נרות שבת היא האש, רק מוות היא נושאת בתוכה והוא כבר עומד בגרון.
אמי, הילדה הגדולה, עוזרת לאמה להלביש היטב את הקטנים. קר היה בחוץ והשמיים זלגו דמעות. היא נועלת להם את נעליהם, אך במהומה האיומה המלוהטת בשאגותיהם של הקלגסים הנאצים, אין היא מספיקה לשרכם. שאול והגי רועדים מקור ובוכים על שנתם שהופרעה.
יורדים מהרכבת. אל תודעתה של לאה סבתי, חודרת יותר ויותר ההכרה הנוראה שהם הגיעו אל מותם, והיא לוחשת לאסתר אמי: "פה יהרגו אותנו… פה יהרגו אותנו". אמי רואה פתאום את אחיה שייקו, כשלגופו חולצה בלבד, והיא ממהרת לשוב אל הרכבת להביא לו את מעילו. כשהיא חוזרת, הוא כבר לא שם. לא הוא ולא אביה. הם כבר הופרדו מהנשים.
"קחי את הילדה בזרועותייך", זועקת סבתי לאמי. אמי נוטה לעשות כך, אך בו זמנית צועק לעברה איש מ"הקומנדו" היהודי: "תורידי אותה". אינסטינקטיבית היא מורידה אותה. בכך קנתה אמי את חייה, ואף את חיי, ואף את חיי ילדיי, ואף את חיי נכדיי, ואף את חיי ניניי. ויחד עם זאת, את תחושה האשמה הבלתי פוסקת.
סבתי צועדת אל תאי הגזים עם שני ילדיה הקטנים. מה היא חושבת בדקות אלה? מה היא מרגישה כשנכנסת בשערי תא הגזים? מה היא חשה כשנכלאת בתא הגזים בתוך המון אדם? האם נקוו דמעות בעיניה? האם היא מאמצת אל ליבה את שני הנידונים הקטנים למוות? מה היא עושה ברגע שהגז מוחדר לתא? איך היא עוברת את הרגעים שבהם מגבירים שני התאומים את בכיים, כשהנשימה שלהם הולכת ומתקשה והיא לא יכלה להושיע כי גם היא נחנקת? וידוקו בן ה-10, איפה הוא בשעה זו? ידוקו הופרד מאמו וצורף לקבוצת ילדים שהלכה אל מותה. ידוקו אף לא זכה ללטיפת אם בשעה שיצאה נשמתו.
באותו תא גזים ובאותם רגעים יצאה נשמתם של הורי אבי, מלכה אחותו הגדולה, ושתי אחיותיו הקטנות, זעמע ומרים לאה. מלכה בת ה-24 נטלה לבקשת בת דודתה את ילדתה הקטנה על ידיה, ובכך גזרה את גורלה. שלוש האחיות האחרות: רחל ליבע, חיה גיטל, והענע, הועברו למחנה שלא נפל במפלציותו מאושוויץ. על פי עדות, נראו בחיים יחדיו, מחזיקות זו ביד זו, ימים ספורים לפני שחרורו של המחנה, ואולם לקראת שחרור המחנה חילקו הנאצים לחם מורעל לעשרות אלפי היהודים האחרונים בברגן בלזן, וכך מצאו את מותן.
כילד וכנער גדלתי כאן, בארץ שטופת שמש, תחת שמיים כחולים, בצל הרי אפרים ליד הנחל. מה לך ולשואה? מה זו שואה? להוריך אין עבר. אין לך סבים, אבל לכולם אין סבים, אז זו אינה בעיה. אתה שזוף וחסון, אנטיתזה ליהודי הגלותי, חבר ב'בני עקיבא', ובצבא כומתה אדומה לראשך. איפה השואה ואיפה אתה? ההורים לא מספרים, אתה לא שואל.
ורק משילדיך מתבגרים, ובתך מתבקשת לראיין את סבה וסבתה על קורותיהם בשואה, אתה מצטרף, ולפתע מעז לשאול שאלות שאותן לא שאלת מעולם, ואתה מקבל תשובות שנקטעות בהשתנקות ובבכי, וגוש גדול מתייצב בגרונך, והוא כואב יותר ויותר בניסיון נואש למנוע את התפרצות בכייך, כי אתה עדיין איש ישראלי צעיר שחושב שלא מתאים לו לבכות. עד שאינך יכול יותר, ואתה אומר לאמך ולבתך "רק רגע", ורץ כאילו לשירותים ומתפרץ ביבבה נוראה, מנגב את הדמעות ושב אל הריאיון כאילו לא קרה דבר…
ואז אתה יודע כי על אף הזוועה שהתחוללה פה בשמחת תורה, ואולי דווקא בגללה, בהיותה תזכורת לאלטרנטיבה, ומבלי להתכחש למשבר הנורא שבו אנו שרויים, אתה תמשיך לשיר להוריך: "אבא שר אני לך על שיום אחד קמת ותלך, אימא זה השיר הוא לך על ימי לכתך אחרי אבי לכאן".
