מערכת שבתוןהרב ד"ר מיכאל אברהם, מייסד תנועת 'הנתיב השלישי'
שבת זו חלה בה' באייר, וזוהי הזדמנות להקדיש כמה מילים למשמעותו של יום העצמאות. כידוע, בכל יום עצמאות הרב מפוניבז' נהג לתלות דגל על גג הישיבה (דב גנחובסקי סיפר לי פעם שישב עימו על הגג כדי להגן על הדגל מפני תלמידי הישיבה, שהיו יותר "חרדים" וקנאים מרבם). בתפילות של אותו יום נהג הרב לא לומר תחנון אבל גם לא אמר הלל. כששאלוהו לפשר הדבר, ענה: "אני ציוני כמו בן-גוריון. גם הוא לא אומר הלל ולא תחנון ביום העצמאות".
בעת שחייתי בבני ברק, רבים מבני שיחי ראו כאן הלצה על חשבונם של הציונים-דתיים, אך לדעתי כוונת הרב לגמרי הפוכה: הוא לא אמר תחנון כי בעיניו זהו יום חגיגי, אבל לא אמר הלל, כנראה מפני שמיאן לראות בו עניין דתי. אמנם על הצלה פיזית רגילה גם ראוי לומר הלל (ולא צריך שיהיה בה ממד דתי מיוחד), אבל אולי הוא נהג כך כדי לבטא את הסתייגותו מהרואים ביום זה עניין מטפיזי-דתי. בקיצור, לדעתי הרב מפוניבז' היה ציוני דתי, ובכל זאת יש כאן הסתייגות קלה אך חשובה.
יוסף בורג המנוח אמר פעם שהעיקר בציונות-דתית הוא לא הציונות ולא הדתיות, אלא המקף שביניהם. ציוני-דתי (ממוקף) הוא אדם שציונותו דתית ודתיותו ציונית. לעומת זאת, ישעיהו לייבוביץ אמר פעם שהוא יהודי דתי וציוני חילוני. ציוני דתי ללא מקף. כזה כנראה היה גם הרב מפוניבז'. הוא שמח על הריבונות והעצמאות שזכה בהן עמו, אבל לא ראה בהן חלק מעולמו הדתי. הוא היה ציוני כמו בן-גוריון.
ראיית הממד הדתי בהקמת המדינה ובתנועה הציונית אינה עניין הכרחי. אפשר לחוש הזדהות עם המהלך כבן לעם היהודי, בלי להתחייב לתפיסות המטפיזיות והתיאולוגיות שתולים בו. האופציה הזאת אמנם נמצאת ברקע, אבל דומני שהיא אינה מונחת על השולחן כאלטרנטיבה מנוסחת לשתי התפיסות המטפיזיות: ציונות-דתית (עם מקף) ואנטי-ציונות חרדית. אחרי שנות הגלות הארוכות והקשות זכינו למדינה ריבונית שבה נוכל לריב בנחת זה עם זה בלי הפרעה של הגויים. גם אם זו אינה אתחלתא דגאולה או מעשהו הנורא של הסיטרא אחרא ירום הודו, אפשר וראוי לשמוח ולהודות על כך.
במשאל שערכו עיתונאים מחו"ל בשנות ה-50, נשאלו אנשי רוח בישראל מדוע הם ציונים. לייבוביץ ענה: Because we're fed up of the GOYIM. זוהי ציונות נטולת מחויבות לתזה מטפיזית כלשהי. סתם אדם נורמלי והגיוני שחש חלק מעמו. כמו בן-גוריון וכמו הרב מפוניבז'. גישה זו גם מונעת לא מעט עיוותים בעולם המעשה, ואדגים זאת דרך אנקדוטה.
במאמר שפרסמתי פעם בכתב העת 'צהר', הזכרתי את לייבוביץ, ולתדהמתי גיליתי שבטקסט הערוך שמו הופיע בראשי תיבות (פרופ' ל.). לשאלתי, ענה לי העורך שזו הוראת הרב צבי יהודה לתלמידיו. שאלתי אותו מה לגבי בן-גוריון, שהוזכר במאמר בשמו, מדוע לא צונזר? וענה לי שזוהי ההוראה (נטולת היגיון, ממש כהוראות שמוטלות על מדליק הפנסים בספר 'הנסיך הקטן'). התפיסה המופרכת הזאת לא זרה לאוזן ציונית-דתית מצויה. הממד הדתי שבציונות-הדתית גורם לכך שהתפיסה הציונית-לאומית תופסת מקום חשוב ומרכזי יותר בעיניהם מהמחויבות לתורה ולמצוות.
ציונות דתית (ללא מקף) היא תפיסה שלהערכתי מחזיקים בה רוב החרדים. הם אולי לא רואים במדינה אתחלתא דגאולה, אבל רוצים שהמדינה שבה הם חיים תצליח, תשגשג ותהיה בטוחה. גם בצד הציוני-דתי לדעתי יש לתפיסה הזאת חסידים לא מעטים. 'הנתיב השלישי' פותח פתח בפני אנשים מהסוג הזה, הן מהצד הציוני-דתי והן מהצד החרדי, לאמץ גישה מפוכחת כזאת למציאות שלנו ולנטוש את הסוגיות הקבועות שסביבן אנחנו מתעמתים ללא תכלית כבר מעל מאה שנה.
