החובה ההלכתית לציית לפקודות צה"ל

תקומתה של מדינת ישראל הציבה בפני עולם ההלכה אתגרים מסוגים שונים. אחד המרכזיים שבהם קשור למעמד ההלכתי של חוקי המדינה, ולעניין "דינא דמלכותא דינא". על נושא עמוק זה נכתבו ספרים שלמים, אך לרגל יום עצמאותנו אבקש להתמקד בקציר האומר בהיבט אחד של הסוגיה, הקשור בחובה ההלכתית לציית לפקודות צה"ל.

אחד הערכים הכלולים ב"רוח צה"ל" הוא ערך המשמעת: "החייל יפעל כמיטב יכולתו לביצוע מלא ומוצלח של הנדרש ממנו, על פי הפקודות ועל פי רוחן". כבר כתב בשעתו דוד בן-גוריון כי: "אין אני צריך להסביר מהו ערך המשמעת בשביל הצבא, כמו שאין אני צריך להסביר את חשיבות האוויר לנשימה. צבא ללא משמעת אינו יעיל ואין ביכולתו למלא את השליחות המוטלת עליו… המשמעת נדרשת לא רק בעניינים גדולים כמו פעולה קרבית, אלא גם בענייני יום-יום. בשמירת פכים קטנים, והקפדה על דייקנות, ניקיון וסדר, בשעת האימונים ומחוצה להם".

אכן, ציות לפקודות הוא אבן היסוד של פעילות צבאית: הציות מבטיח שמערכת גדולה ומסועפת, שכוללת פרטים רבים, תפעל באופן מקצועי ומתואם בשדה הקרב; הציות מאפשר לבצע אימונים באש באופן הבטוח ביותר שמתאפשר; והציות מבטא גם את המחויבות המוחלטת של הפרט למערכת שהוא חלק ממנה. להיות חלק מן הצבא – משמע לציית באופן מלא לפקודות.

החובה ההלכתית לציית לפקודות מבוססת על שני עקרונות. העיקרון האחד הוא זה שהוזכר לעיל: "דינא דמלכותא דינא". הכלל הזה נזכר בסוגיות שונות בתלמוד, וראשונים ואחרונים דנו בהרחבה רבה בפרטיו ובהלכותיו. אך דומה שאחד היישומים הבולטים לדינא דמלכותא דינא קשור באופן ספציפי לניהול המלחמה. כאשר עסק הרמב"ם באופן חלוקת השלל במלחמה, הוא הדגיש (הלכות מלכים ומלחמותיהם, ד' י'): "כל הארץ שכובש הרי היא שלו ונותן לעבדיו ולאנשי המלחמה כפי מה שירצה, ומניח לעצמו כפי מה שירצה, ובכל אלו הדברים דינו דין. ובכל יהיו מעשיו לשם שמים, ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים ולהילחם מלחמות ה'".

בשו"ת הרדב"ז (ג' תקל"ג; וכעין זה באריכות בשולחן ערוך הרב, הלכות הפקר סעיף ג' ובקונטרס אחרון שם) הדגיש, שחלוקת השלל על ידי המלך אינה כפופה לדיני הממונות הרגילים, והיא מושתתת כל כולה על העיקרון של דינא דמלכותא דינא. הרדב"ז מדגיש, שאם לא נקבל עיקרון זה לגבי אופן הפעלת הצבא על ידי המלך, אזי "לא תמצא שום מלך שיש לו חזקה במלכותו".

אמנם, בצד עיקרון זה של דינא דמלכותא דינא, שהרמב"ם בהלכה שבפנינו ממקד אותו בעיקר בחלוקת שלל המלחמה, מסתבר שסמכותו של המלך לתת את הפקודה לצאת לקרב היא סמכות יסודית אף יותר. המשנה במסכת סנהדרין חוזרת פעמיים, בפרק הראשון ובפרק השני, על כך שכאשר המלך יוצא ל"מלחמת הרשות", עליו לקבל את הסכמת הסנהדרין. כלומר, למלך לא נתונה סמכות בלעדית ובלתי מוגבלת, כאשר המלחמה היא מלחמת יש-ברירה, ואין בה הכרח.

מתוך דברי המשנה הללו למד הרמב"ם (הלכות מלכים ומלחמותיהם, ה' ב'), שכאשר מדובר על מלחמת מצווה – מלחמת אין-ברירה – המלך אינו נדרש לאישור או להסכמה מאף אחד: "מלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין, אלא יוצא מעצמו בכל עת, וכופה העם לצאת". הרמב"ם מדגיש הן את בלעדיות המלך בקבלת ההחלטה, אך לענייננו – מדגיש גם את סמכותו של המלך לכפות על העם את היציאה לקרב. במילים אחרות, המלך נותן את הפקודה, וכלל הלוחמים בצבא מחויבים לה, ויוצאים אחריו להסתער.

הרב הראשי לישראל בימי קום המדינה, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, היה ממניחי היסודות לכל הסוגיות ההלכתיות הקשורות לניהול צבא ומדינה לאור ההלכה. באחד המאמרים שלוקטו מכתביו ("על הקמת המדינה ומלחמותיה", בתוך: תחומין כרך ד') הוא שואל: "ועוד יש להתבונן, למה דבר זה נמסר למלך לבדו מבלי הסנהדרין שיוציא למלחמה על פיהם, כלומר בהסכמתם?!". אכן, בהשקפה דמוקרטית, ראוי ונכון שהמלך או המצביא יקיימו התייעצות וחשיבה נוספת, ולא יכריעו באופן בלעדי!

לרב הרצוג שתי תשובות לשאלה זו. תשובתו הראשונה: "ועל כרחך שזהו כדי למנוע שהייה בזה, שאם יציעו הענין לפני הסנהדרין, יש חשש של שהייה בדיונים, ובין כך ובין כך תסתכן האומה, ועל כן נמסר דבר זה למלך שיחליט במהירות". מלחמת מצווה, שפעמים רבות כל מטרתה להגן ולהשיב מלחמה במהירות, מחייבת שיטה יעילה לקבלת החלטות צבאיות, מבלי הסרבול הבירוקרטי שבהיוועצות בסנהדרין. תשובה זו של הרב הרצוג היא תשובה יחסית טכנית: אין כאן עניין מהותי בסמכות המלך, אלא חשש מפני תקלה או עיכוב בביצוע המשימה המבצעית.

אך תשובתו השנייה של הרב הרצוג עקרונית יותר, וכך כתב: "וכמובן מפני שהוא מיוחד לתפקיד זה לשמור על עניני המדינה, ויש לסמוך עליו שיחליט כראוי בישיבה אחת עם שר הצבא ושר המלחמה על המצב, מה שאין כן אם יימסר הדבר לשבעים ואחד איש". כלומר, המלך והמצביאים הם אלה שנושאים באחריות. ובעת מלחמה, מי שנושא באחריות להילחם – הוא זה שנותן את הפקודות. המלך, והמפקדים הכפופים לו, הם שייתנו את הפקודות להסתער, ועל כן הם אלה שמקבלים את ההחלטות העקרוניות (להרחבה על כך ראו בספר "אתיקה צבאית יהודית", עמוד 43, ולהלן שם בעמוד 176 ואילך, בפרק העוסק במשמעת הצבאית).

ובכן, תוקפן של פקודות הצבא מבוסס על דינא דמלכותא דינא מצד אחד; ועל סמכותו של המלך לכפות את הוראותיו המבצעיות מצד שני. כמובן, לכל כלל יש גם יוצאים מן הכלל, וכבר "רוח צה"ל" קובעת שישנן פקודות "בלתי חוקיות בעליל", שאותן אי אפשר לקבל. כבר במקרא יש דוגמאות לעניין הזה, כגון בסירוב של עבדי שאול להכות את כהני העיר נוב, אך לא נאריך בזה כאן.

יש להזכיר לסיום, שכל בירור הלכתי מסוג זה מחייב להגדיר היטב: מיהו אותו "מלך" במשטר דמוקרטי כמו זה שאנו זוכים לחיות בו במדינת ישראל? הגדרה ידועה בנושא היא זו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל, שקבע (שו"ת משפט כהן, קמ"ד): "נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיוון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכויות של המשפטים ליד האומה בכללה". פוסקי הלכה רבים קיבלו עיקרון זה, וקבעו שכל הכרעה שמתקבלת ברצון העם, מטעם השלטון הנבחר על ידי העם, שקולה למשפט המלך. אך כפי שציינתי בפתח הדברים, כדי לברר ולהסביר עיקרון זה, נדרשת אריכות דברים, ועל כך עוד חזון למועד.

חג עצמאות שמח!