דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום

בדרך חזרה מארה"ב, לפני מספר שנים, אירע מקרה בטיסת "אל על" שהדהים אותי. התיישבתי במקומי, כשלפתע ניגש אליי אדם דתי וביקש ממני, בנימוס, אם אסכים להתחלף איתו במושב. ניסיתי להבין מדוע. התברר שהוא מסרב לשבת ליד אישה. סירבתי בנימוס, אך בתקיפות. כשהתייאש ממני, החל לנסות את מזלו עם נוסעים אחרים, עבר מכאן לשם ומשם לכאן עד שהדבר עלה בידו, אבל הכל נעשה ללא תיאום עם צוות הדיילים. נוסעים נוספים גילו שמקומם נתפס, נוצר בלאגן, ולבסוף נזקקו הדיילות למשא ומתן עיקש כדי שהטיסה תוכל להמריא.

שאלתי את עצמי: האם בקשה כזו בכלל לגיטימית? האם יעלה על הדעת שכל אדם יוכל להזיז אחרים ממקומם בשל אמונה או תחושת אי-נוחות? ומה אם מישהו יחליט שהוא אינו מוכן לשבת ליד אדם שחום עור, להט"ב, מתנחל או חרדי? היכן עובר הגבול?

אנחנו בעידן שבו שאלות של הלכה, מוסר והתנהגות אנושית הולכות ומסתבכות. השבוע חל פסח שני, חג של הזדמנות שנייה. הוא נולד מתוך תחינה של אנשים שלא יכלו להקריב את קורבן הפסח. אף שהתורה קובעת ש"עבר זמנו בטל קרבנו", ניתנה להם הזדמנות נוספת. אם כך, איך ייתכן שאדם בימינו לא מוכן לשבת ליד אדם אחר רק בשל מוצאו או מינו?

השבוע אני שוהה בניו יורק, באוניברסיטת YU ובמוסד הרבני YCT, כחוקר אורח. באחת השבתות התארחתי אצל רב אורתודוקסי. בבית הכנסת ראיתי משפחות עם ילדים. שאלתי את אחד האבות: "איפה אשתך?" והוא הצביע על גבר אחר ואמר: "זה בעלי". שלושה ילדים מתוקים היו איתם. היה לי רגע של בלבול, לא כי הם לא היו בסדר, אלא כי הייתי צריך לשנות את נקודת המבט שלי. וזה מה שעשיתי. הרב שיתף אותי בקושי: עצם ברכה פשוטה כמו "מזל טוב" לזוג כזה עלולה לעלות לו בהדחה מארגון רבני. רק כי בירך?! מה כל כך מאיים במילים טובות? האם להיות אנושי זה חטא? הרי לא מדובר באנשים המנסים להכעיס אלא באנשים טובים, יראי שמיים. מדוע לתייג אותם כ"רשעים", "מחטיאי הרבים" או "מחריבי היהדות"?

לשם מחשבה: במסורת יהדות אתיופיה, נהגו נשים לשמש מוהלות. גברים לא הורשו להיכנס לאזורים מסוימים, בדיוק כפי שנשים לא הורשו להיכנס לאזורים אחרים. טומאה וטהרה עמדו במרכז, ובשל כך נאסר לבקר בבתי קברות. עלייה לבית הקברות היא עבודה זרה, מה שלימים הפך במקומות אחרים לעלייה המונית לקברי צדיקים. הקריאה בתורה התקיימה לא כחלק מהתפילה, אלא לאחר הקידוש – מחוץ לבית הכנסת. ובאמת, גם הייתה בעבר בעולם היהודי במסורת הרבנית אפשרות לקרוא בתורה במשך כל היום, ללא קשר לתפילה. ורק משום זריזים מקדימים, הסמיכו אותה לתפילת שחרית, שאז ממילא מתכנסים לתפילה, לכן גם קוראים בתורה.

מכאן עולה שמנהגים דתיים אינם טבועים באבן, הם תלויים בהקשר התרבותי והחברתי שבו הם מתקיימים. כפי שכותב פרופ' אבי שגיא, יש להבחין בין הסיבה שמניעה אדם לפעול לבין הטעם שהוא נותן לפעולתו. רש"י עצמו מדגיש: "דזימנין שייך האי טעמא, וזימנין שייך האי טעמא" כלומר, טעם משתנה לפי הנסיבות. המושג "כבוד הציבור" כבר אינו מה שהיה לפני אלפיים שנה. נשים, למשל, רוצות לעלות לתורה לא מתוך פרובוקציה, אלא מתוך שייכות. הרב פרופ' שפרבר טוען שיש להתיר זאת מפאת כבוד הבריות, משום שצערן של נשים שאינן שותפות לתפילה הוא ממשי. וכפי שלימדו אותנו חז"ל: "גדול כבוד הבריות, שדוחה את 'לא תעשה' שבתורה".

הבעיה איננה הלכתית בלבד. זו שאלה של אנושיות. אנחנו חיים בחברה שבה תרבות של פסילה, חרמות, הפחדה גוברת על האהבה ועל ההכלה. ואני כותב זאת לא מהשכל אלא מהלב. מתוך כאב אישי, של מי שחווה גידופים ודחייה. והשאלה היותר גדולה שמרחפת מעל כל זה היא: מה קורה לנו כחברה? איך הגענו למצב שבו האלימות הפכה לשפת היומיום? מדוע איננו מתעייפים ממנה? הדיבור הפך צעקני, חד, מתלהם. התרבות הולכת ונעשית אלימה. ואנחנו עם שחי בלב אזור רווי מתיחות, מוקף באיומים חיצוניים, מכלים את עצמנו מבפנים. זה כבר לא עניין של הלכה, זה עניין של אנושיות. של חמלה. של סבלנות. של יחס מכבד בין אדם לחברו.

דווקא עכשיו, בין פסח לשבועות, בימים שבהם מתו תלמידי רבי עקיבא "שלא נהגו כבוד זה בזה", מתבקש מאיתנו לנהוג בכבוד הדדי, באהבה ובהבנה. כפי שאמר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה". וכפי שהקב"ה מקבל את כל הבאים אליו בלב טהור, כך גם אנו צריכים לנהוג. דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.