לעשות רצונו או דברו?

"דרך ההמון", אמר סנקה: "לבקר את המצליחים, כדרך הכלבים הקטנים לנבוח תמיד כנגד זרים" (מתוך: אמרה לכל מקרה). לאמור, התנהגותו של אדם בדרך מיליטנטית או בדרך קנאית, רק חושפת את קטנותו של האדם. בנקל האדם מסוגל, ולעיתים ללא ידיעתו, להיכנס למציאות של חטא. מתי האדם עושה את רצונו של א-לוהים ומתי האדם עושה את דברו של אלוהים? זהו בדיוק ההבדל הקיים בין עבודה זרה לעבודת ה'.

"צדיקים עושים רצונו של מקום, ולא אמרו עושים דברו או מאמרו, כי הלוא רצון השם יתברך אינו מושג. אך המשל בזה, אב שאומר בפני בנו איזה דבר הלכה או איזה חידוש בתורה, ובן מגודל חריפותו ופלפולו סותר את דבריו [ואומר באופן אחר]. והנה אף שהבן מתנגד לאביו וסותר את דבריו, עם כל [זה] יש לאב נחת ותענוג גדול ושמחה גדולה מזה, על דרך חכם בני וגו'. וזהו רצון הטוב מן האב יותר משהיה שותק ומסכים לדבריו. כך הוא הצדיק מושל ביראת אלקים כביכול, וזהו עושים רצונו, אף על פי שאינם עושים דברו ומאמרו" (המגיד ממעזריטש מגיד דבריו ליעקב, פיט). יהודי אתיופיה התמקדו בעיקר בלעשות את רצונו של א-לוהים ולא בלעשות את דברו של א-לוהים. הפילוסופיה העומדת מאחורי זה היא לחיות בעולם אמונה שמלא בנאמנות ולא במחויבות. יהודי אתיופי חי עם ספקות, התלבטויות ושאלות. במציאות האידיאלית, הדת לעולם לא תסתפק בקביעה אחת אלא תמיד תשאף לעוד. למלאך החי בעולם אידיאליסטי מושלם אין ספקות, אך לאדם החי בעולם טרום-גאולה יש ספקות, והספק מרכיב את האמונה. משום כך, כל ניסיון לבנות עולם מושלם באמצעות קביעה אחת אינו אלא אשליה. היהדות המקראית מדברת על עולם מסתורי, רווי בספק, וייעודה לאפשר חיים עם נאמנות בעולם כזה. מקורם של הניסיונות לקבוע דברים ברורים ומוחלטים הוא הרצון לקיים את דבר ה' ולא בהכרח את רצון ה'. נאמנות מביאה יותר לקיום רצון ה' לעומת המחויבות שמביאה יותר ללקיים את דבר ה'. לקיים את דבר ה' הוא החתירה לתת תשובות חד-משמעיות, אוניברסליות, על החיים. אבל דומה שקיום דבר ה' אינו יכול להעניק לאדם היחיד את התודעה שהוא חי בעולם מלא מסתורין ופלא. נאמנותו נבחנת בראש ובראשונה ביחסים בין אישיים. מתוך כך דומה שהוויכוח בין המנהיגים הרוחניים של הקהילה האתיופית, הקייסים, ובין העולם הרבני נעוץ בדיוק בנקודה זאת. בקרב הקהילה נתפסת הדת כמשהו מסתורי, אישי, עילאי, רוחני, לא משהו שניתן להבין בשכל. לכן עולמם הדתי לא התבטא בהגדרות מדויקות ובהלכות מדוקדקות. בעולם זה יש המון מקום לספונטניות, לאינדיבידום. להערכתי זאת הנקודה שהתורה באה להדגיש בפרשות סוטה ונזיר, פרקי קנאות הבעל החושד בבת זוגו והנזיר/החסיד המתנזר ל'עבודת השם' המופיעים בפרשתנו. נראה שהחוט המקשר בציוויים אלו הוא מידת הסטייה מעבודת השם הרצויה, טומאה ומעילה, קנאות או נזירות המרחיקים את האיש או האישה מעבודה אמיתית.

על 'עובד השם' לשאול בכנות האם עבודתו היא לשם שמים או שעבודתו מלווה במניעים רגשיים שאינם רציונאליים? כאשר האדם אינו מודע למקומו בעולם, יש סיכוי בלתי מבוטל שלא יצליח לקבל את מקומו של ה"אחר". אגב, בהקשר זה שאלו כבר את רבי אברהם מסדיגורה: "אמרו חכמנו אין לך דבר שאין לו מקום. מכאן שגם לכל אדם יש מקום משלו. אם כן מפני מה צר כל כך לעיתים המקום לבריות?", השיב הצדיק: "מפני שכל אחד רוצה לתפוס את מקום חברו" (יואל רפל יראה ואהבה עמ' 191). מקור הבלבול הוא בחוסר קורלציה בין הריאלי ובין האידיאלי. בין להיות מודע למה שהאדם ובין שאיפתו התמידית לשאוף אל המחר.

מחד, "אז דרכי אבדה, חיי היו חידה, צמא כמו הלך במדבר, אל מילת אמת שכוח בה לתת לשאת פנים אל המחר", מאידך; "בערה בי אש, יצאתי לבקש, ימים סערתי כסופה. שבתי אל ביתי למצוא שאת איתי…" (יענקל'ה רוטבליט). והפתרון שמציע יענקל'ה הוא לדעת לפרוש כנפיים ולעוף אל המחר, אבל גם לדעת לשוב אל המקום, אל הבית, אל האתמול. בעולם הזה, גורס אוסקר: "יש רק שתי טרגדיות: האחת היא לא להשיג את מבוקשך. האחת היא להשיגה. השנייה קשה מן הראשונה, כי טרגדיה אמיתית היא" (אוסקר ווייד עמ' 32). פרשתנו, באמצעות סמיכות פרשות האישה הסוטה או לחילופין הגבר החושד, מנהג הנזירות, מלמדת אותנו שלעיתים הרצון העז למחויבות לחתור לתת תשובות חד-משמעיות, אוניברסליות על החיים עלול להוביל את האדם לטעויות הרות גורל. יהדות אתיופיה מלמדת אותנו שדווקא הנאמנות הנושאת בתוכה את המסתורי, האישי, העילאי, הרוחני, לא משהו שניתן להבין בשכל- היא רצונו יתברך. השאיפה אל המחר והחזרה אל האתמול.

(נשא תשפ"א)