פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)בעולמה של תורה נודע ל"ספירה" על גווניה השונים – מניין, מפקד, ספירה וכיוצ"ב – משקל מיוחד. משה רבנו נצטווה כמה פעמים "למנות" ו"לפקוד" את בני ישראל. לפי פרשנות חז"ל, מלבד תכליתה המעשית, נועדה פעולה זו לבטא את יחס החיבה המיוחד של הקב"ה לעם ישראל (ראו רש"י לבמדבר א, א, בעקבות מדרש חז"ל: "מתוך חיבתן לפניו – מונה אותם כל שעה").
כידוע, לצד מניין אנשים (לדוגמה, לצורך "מניין" או "זימון" לאחר האוכל), מונים ישראל גם ימים, חודשים ושנים. ימים – כדי לציין את "היום השביעי", יום השבת; חודשים – כדי לציין את מעגל השנה; ושנים – כדי לדעת מתי יחולו שנות השמיטה והיובל. גם אישה מונה ימים לטוהרתה, ולהבדיל אבֵל מונה "שבעה", "שלושים" וי"ב חודש כדי לציין פרקי זמן שבכל אחד מהם חלים עליו דינים שונים.
במעגל רחב זה משתלבת גם מצוות ספירת העומר, והיא מ"ענייני דיומא", הן מכוח מיקומה בלוח השנה, הן מכוח הקריאה בפרשיות התורה. בפרשת 'אמור' המפרטת את מהות המצווה, כמה סממני ייחוד: "כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העומר לפני ה' לרצונכם, ממחרת השבת יניפנו הכהן… וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום, והקרבתם מנחה חדשה לה' " (ויקרא כג, י-טז).
מדוע נתלתה מצווה זו בהגעה אל הארץ דווקא, ומה טעם נאמרה בלשון רבים, והלוא לכאורה מצווה התלויה ביחיד היא? יתר על כן, הגדרת מסגרת המצווה בזמן, מתוחמת – לא פחות משלוש פעמים – על ידי מועד שאינו עומד על רגליו שלו, אלא תלוי במה שלפניו: "ממחרת השבת יניפנו הכהן… וספרתם לכם ממחרת השבת… עד ממחרת השבת השביעית".
כידוע, ביטוי ייחודי זה שימש כר לפולמוס נרחב בין הצדוקים והפרושים בדבר מועדה המדויק של תחילת הספירה. האם ממחרת "שבת בראשית" הוא, או שמא, כדעת חז"ל, ממחרת "יום טוב הראשון" של פסח. ועדיין צריכים אנו לדעת, מה טעם בחרה תורה במונח זה ולא קבעה תאריך מדויק לספירת העומר ולהבאת קורבן מנחתו?
עיון בטעמי המצווה עשוי לתת כמה תשובות. בראשית דבריו, מדגיש בעל ספר החינוך את ממד הציפייה ליום מתן תורה, המתבטא ב"ספירה", כאדם המצפה למאורע טוב ומשמח, מעין "טבלת הייאוש" של העבד על מועד יציאתו לחירות (או, בלשון ימינו, זו של חייל המצפה למועד שחרורו): "מפני כן, כי היא [=התורה] כל עיקרן של ישראל, ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחרות, כי המניין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא".
אכן, בשונה מספירות מקובלות מעין אלה שהן על דרך הכלל "ספירה לאחור", לאמור: עוד כמה ימים (או שעות) נותרו עד המועד המיוחל, בספירת העומר אנו מונים דווקא את הימים שעברו מתחילת הספירה.
גם בעניין זה מבקש בעל ספר "החינוך" לתת טעם בדבר: "כי כל זה מראה לנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקורבן שתי הלחם של עצרת. ואל יקשה עליך לומר: אם כן, אחר שעברו רוב הימים של שבעה שבועות אלו, למה לא נזכיר מיעוט הימים הנשארים? לפי שאין לשנות מַטְבֵּעַ החשבון באמצעו. ואם תשאל: אם כן, למה אנו מתחילין אותו ממחרת השבת, ולא מיום ראשון? התשובה כי היום הראשון נתייחד כולו להזכרת הנס הגדול, והוא יציאת מצרים, שהוא אות ומופת בחידוש העולם ובהשגחת ה' יתברך על בני אדם, ואין לנו לערב בשמחתו ולהזכיר עמו שום דבר אחר, ועל כן נתקן החשבון מיום שני מיד".
במעבר מצמרר משהו, ראוי לתת את הדעת ל'ספירה' דהאידנא, המונה את הימים שעברו מאז פרוץ המלחמה ולהבדיל, את מספר החללים שנפלו במערכה ואת מספר החטופים והשבויים שאנו מייחלים לשובם, "כי בא (מזמן) מועד".
גם בספירה זו, על ייחודה, יש משמעות גם לאזכור יום ה"מחרת". וכך במיוחד ב"עשרת ימי התשובה" הלאומיים, שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי צה"ל. אזכור יום ה"מחרת" מדגיש את התובנה שגאולתם של ישראל באה קמעא קמעא, ולא בבת אחת. בני ישראל יצאו משעבוד לחירות, והיו עשויים לחשוב שבכך נסתיימה גאולתם והיא ניצבת ממש "מעבר לדלת". התורה מלמדת אותנו ש"ארוכה הדרך לחירות".
גם לנוכח העבר הכואב והמדמם, וההווה המעיק, אסור לאדם מישראל להיתפס לייאוש. עליו לשאוף ולקוות גם ליום ש"ממחרת השבת" ולדעת שתהליך הגאולה, ארוך, כואב, מייגע וממושך ככל שיהיה, צופן בחובו תמיד גם את הציפייה ליום ה"מחר" – יום של שמחה ומנוחת שלום, השקט ובטח. ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה נחכה לו שיבוא.
