הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)הדמוקרטיה היא שיטה חברתית ומדינית שמטרתה להבטיח שוויון זכויות מלא לכל אזרח, וכן שוויון בפני החוק. בשונה ממשטר מלוכני או טוטליטרי, שבו השלטון כופה את מדיניותו בכוח הזרוע, הבסיס של הדמוקרטיה הוא הזדהות רוב האזרחים עם מדיניות ההנהגה, אותה הם בוחרים מדי קדנציה.
עקרון יסוד בדמוקרטיה הוא שאין בה "שווים יותר" או "שווים פחות" – כל בני האדם שווים בערכם ובזכויותיהם. כוחה של השיטה הדמוקרטית ניכר במיוחד כאשר היא מוצבת כניגוד למשטרים טוטליטריים או מלוכניים, שבהם ישנה אליטה בעלת זכויות יתר, המורמת מעם ביחס לשאר האזרחים, ושיש בה אזרחים הסובלים מאפליה, הדרה או מנועים מהשפעה על עיצוב המדיניות.
החזון הדמוקרטי מבוסס על עקרונות של צדק שוויוני, שוויון בפני החוק ושקיפות של מוסדות השלטון. על פי אידיאל זה, החוק חל באופן שווה על כל אדם באשר הוא – ללא קשר למעמדו החברתי, הפוליטי או הכלכלי – והוא נשמר ונאכף באופן אחיד ועקבי.
עם זאת, במדינות דמוקרטיות רבות, לרבות מדינת ישראל, ניכרת בעשורים האחרונים שחיקה עקבית באמון הציבור במוסדות החוק והאכיפה. סקרים תקופתיים שבוחנים את מידת האמון במערכות השלטון מצביעים על מגמה של שחיקה, באופן בולט באמון הציבור ביחסו למערכות הללו.
הרשתות החברתיות מאפשרות לכל אדם לשתף את הציבור הרחב במידע ובתחושותיו, ומהן ניתן ללמוד על הסברים אפשריים לשחיקת האמון: תחושות גוברות בציבור כי עקרון השוויון בפני החוק נשחק; ריבוי מקרים של אכיפה סלקטיבית ובררנית; החלטות שיפוטיות שמעוררות מחלוקת ציבורית רחבה; החלטות שיפוטיות שניכר בעליל שאינן באות מתוך שיקול משפטי טהור אלא מתוך פוזיציה ואג'נדה פוליטית; וחשיפות תקשורתיות של מקרים שבהם בכירים במערכת המשפטית או באכיפת החוק פועלים מתוך ניגוד עניינים או בהתנהלות אישית פגומה.
בפרשתנו אנו לומדים על החובה לשמור על השוויון בפני חוק התורה: "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה, כִּי אֲנִי ד' אֱלֹקֵיכֶם" (ויקרא כ"ד, כ"ב). התורה מצווה את הדיין ואת הציבור להקפיד על שוויון בפני החוק בין בעלי הדין, ולא להעדיף את ה"אזרח" – הוותיק, המקושר והמקובל – על פני ה"גר", שזה מקרוב בא וטרם רכש לעצמו מעמד או קשרים, ושלא להעדיף את בעל הדין מקרב האליטה, על פני בעל דין מפשוטי העם. סיום הפסוק "כי אני ד' אלוקיכם" מלמד שהציווי על השוויון בפני החוק אינו נובע רק ממחויבות להיגיון מוסרי או ליושר אנושי, אלא גם, ובעיקר, ממחויבות לסמכות האלוקית ומתוך יראת שמיים. כפי שמפרש בעל 'צרור המור' את הפסוק: "ולכן משפט אחד יהיה לכם – אחר שאני ד' אלוקיכם, ואתם עשויים בצלמי, בצלם אלקים" (שם).
יסוד השוויון בפני החוק על פי התורה נובע מההבנה שאין להפלות בין הברואים – כי כולם נבראו בצלם אלוקים. בדרך דומה כותב הרד"צ הופמן: '"כי אני ד'" – הוא הנימוק לשוויון הזכויות: אני אלוקי הגר והאזרח" (שם).
ניתן להצביע על שני היבטים המחזקים את הסיכוי לשוויון, דווקא כאשר הדיין מחויב אליו מכוח הסמכות האלוקית ויראת שמיים:
א. אם נבסס את החובה לשוויון אך ורק על הסמכות האנושית, קיים חשש שבמקרה של ניגוד עניינים או אינטרס אישי מול אחד מבעלי הדין או סביבתם החברתית – הדיין יעוות את שיקול דעתו. לכן, יש כאן תזכורת שהוא מחויב לו לשוויון בפני החוק בכל מקרה, ועומד למבחן ההשגחה האלוקית.
ב. משפט אינו מדע מדויק; יש בו מרחב לשיקול דעת פנימי, שאינו שקוף. הדיין יכול לשלב שיקולים זרים בהחלטותיו מבלי שיתגלה, שכן האדם רואה לעיניים – ואינו רואה ללבב. לעומת זאת, הקב"ה יודע את סתרי הלב. לכן חותם הפסוק: "אני ד' אלוקיכם" – ללמדנו שהדיין ניצב לפני האלוקים, כפי שנאמר: "אלקים ניצב בעדת-א-ל, בקרב אלקים ישפוט" (תהלים פ"ב, א'), הבוחן ובודק גנזי נסתרות.
בדומה לכך מצאנו במצוות נוספות שבין אדם לחברו: כאשר עלול להיות בהן שיקולים ומניעים נסתרים, התורה מוסיפה בהן ציווי ליראת שמיים. כגון: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ד' אֱלֹקֵיכֶם" (ויקרא כ"ה, י"ז). רש"י מפרש שם: "כאן הזהיר על אונאת דברים – שלא יקניט איש את חבירו, ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו… ואם תאמר: מי יודע אם נתכוונתי לרעה? לכך נאמר: ויראת מאלקיך – היודע מחשבות הוא יודע!" כל דבר המסור ללב – שאין מכיר בו אלא האדם שבליבו – נאמר בו: "ויראת מאלוקיך" (ראה גם בויקרא י"ט י"ד).
חברה החפצה בשוויון אמיתי בפני החוק, שיוכל לעמוד באתגרי המציאות, צריכה לבסס אותו על יראת שמיים.
