יעקב ספוקויניהתורה התירה לנו לאכול בשר בהמה, אך הזהירה: "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד" [כב, כח]. הרמב"ם ב'מורה נבוכים' כתב: "ועניין שחיטת נפש כל חי הוא צורך מוכרח, כי המזון הטבעי לאדם הוא מזרע הצומח ומבשר הבהמות. ומיטב הבשר הוא הבשר אשר הותר לנו לאכול… ואשר הכריח הצורך להמית הבהמה… בחרו המיתה הקלה לבל יענו אותה בשחיטה רעה… ולא לחתוך אבר ממנה. וכן אסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, כדי להיזהר פן ישחט הבן לעיני האם, כי יש לבהמות דאגה גדולה על זה ואין הפרש בין דאגת האדם ודאגת הבהמות על בניהם… וזה הוא גם טעם שילוח הקן, כי האפרוחים והביצים הצריכות לאם אינם טובים לאכול, וכשישלחו האם ותמלט על נפשה, לא תדאג בראות בניה לקוחים למות… ואחרי אשר בשביל הדאגות הנמצאות בנפשות הזהירה תורה עליהם בבהמה ובעוף, כל שכן מה שהוא ראוי במיני אדם בכללם…". הרמב"ם גורס שטעם המצווה הוא שהתורה מרחמת על בעלי חיים. הרמב"ן סבור אחרת: "ללמד אותנו מידת הרחמנות שלא נתאכזר, כי האכזריות תתפשט בנפש האדם".
הסרט "היהודי הנצחי", שהפיצו הנאצים בשנת 1940, טען את ההפך הגמור. כביכול, היהודי מתאכזר לבעלי חיים. בסרט מוצגת סצנת שחיטה. עצם הצגת השחיטה מעורר גועל כשלעצמו, אך יוצרי הסרט לא הסתפקו בכך, והבמאי הכריח יהודים שהשתתפו בסרט לצחוק מרוב הנאה בשעה שהדם ניגר מצווארה של הפרה. כך הוצג היהודי כחסר רגשות, המזהם את הסביבה ומייצג עולם אפל של דם ורצח חסרי ישע.
היה זה חלק ממאמץ המכונה "הכשר לרצח עם". הנאצים שאפו לשיתוף פעולה של האוכלוסייה, תחילה בגרמניה ואח"כ בכל ארצות הכיבוש, באיתור היהודים וברציחתם. בסרט יצרו שני טיפוסים מנוגדים: האחד, הטיפוס האידיאלי, העובד, החרוץ, היוצר והאכפתי, שהוא הגזע 'הארי'; מנגד, הציבו את הטיפוס השלילי, היהודי העצלן והנצלן, שתלטן, רמאי ונוכל. כהמחשה ערכו בִּיוּם של מסחר בעת התפילה. ברקע נשמעים קולות של חזן, והמצלמה מתמקדת ביהודים המחליפים ביניהם סחורה בין ספסלי בית הכנסת. לאמור, היהודי והכסף תמיד הולכים ביחד. עבור היהודי יש רק ערך אחד – כסף.
יוצרי הסרט הסתובבו שעות ארוכות בגטו ורשה הסגור. הם בחרו את הדמויות היותר מכוערות וביימו כמה אפיזודות דוחות. כך למשל, הכריחו יהודים לעשות קידוש ושתלו בצילומים תמונות של חרקים. היהודי, כביכול בחר בעצמו את חיי הגטו המזוהם. במקביל הראה הבמאי בעל חיים מעורר גועל, העכברוש. העכברושים מצולמים ביציאתם המהירה מבורות ביוב, בתנועת התפשטות על פני כדור הארץ, עד שהם מגיעים ממש לתוך עדשת הצילום. תוך כדי צילום העכברים, עובר הסרט לריכוז צפוף של יהודים בפולין. בכך ביקש הבמאי ליצור תחושה מאיימת של היהודי המזוהם, שבדומה לעכברוש, חודר לכל מקום עד שהוא מגיע גם לבתי האזרחים 'המהוגנים'. זהו היהודי המזוהם המבקש להשתלט על העולם.
"רציתי ליצור סימפוניה של גועל ואימה", סיפר פריץ היפלר, יוצר הסרט. "בחרנו טיפוסים יהודים בגטו וצילמנו אותם ממש כפי שהם". הוא וצוותו הכריחו יהודים להתלבש בלבוש הדור, לגלח את זקנם וליצור תחושה של רמאים המשנים את זהותם בצאתם אל הציוויליזציה, אל העולם שמחוץ לגטו היהודי. בהוראת גבלס, שר התעמולה הנאצי, הסרט נועד לחזק את התדמית השלילית של היהודי, שאיננו ראוי לרחמים. כפי שאדם איננו מרחם על העכברושים או על מי שבא לשדוד את כספו, כך אין להתחשב ברגשות היהודי.
הנאצים האכזריים, שהוכיחו לעולם מהו שיא הרשע, העלילו על היהודים, רחמנים בני רחמנים, את ההפך הגמור מהרעיון לפיו מחנכת אותנו התורה, כי הקב"ה "רחמיו על כל מעשיו" – גם על הבהמות המיועדות לשחיטה.
Yaakovspok1@gmail.com
