עו"ד פרופ' אבי וינרוטאנו מצווים לספור עומר, ונאמר (ויקרא כ"ג, ט"ו) "וספרתם לכם". מדוע נאמר "וספרתם לכם"? וכי זו ספירה אישית, ולא ספירה של מציאות אובייקטיבית של ימים שהם נחלת הכלל? ובכלל, דיבור הוא ביטוי למחשבה. אם אדם לא מבין מה שהוא אומר – אין זה דיבור אלא להג. ובכן, למה יש לכוון בספירה זו?
בעברית מודרנית המושג 'ספירה' מתייחס למספרים, שהם תג המבטא ערך כמותי או סידורי. אבל, בלשון הקודש ספירת ערכים כמותיים או סידוריים נקראת "מניין". הכהן היה מוֹנה את ההזאות ביום הכיפורים. לעומת זאת, המונח "ספירה" בא מהמילה "ספֶר", מסיפור דברים המגולל תהליך. בזוהר (חלק ג' צ"ז, א') מבואר כי נאמר "וספרתם לכם", בדומה לכתוב "וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר", כי ספירת העומר, בדומה לספירת "שבעה נקיים", היא תהליך של היטהרות. ישראל היו שקועים בטומאת המצרים, ועם הברית של דם המילה ודם הפסח פסקה טומאתם. ברם, אצל אישה הספירה מלמדת על עוד יום של נקיות. אך מה משתנה אצלנו בכל יום מימי הספירה?
רבי לוי יצחק מברדיטשב מביא את דברי הזוהר, כי הנהגת הקב"ה את עולמו כוללת שבעה רבדים, הרמוזים בפסוק (דברי הימים א', כ"ט, י"א): "לך ה' הגדולה (חסד) והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ (מידת היסוד המאחדת שמיים וארץ) לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש (מלכות)". לשבע מידות אלו קוראים "ספירות" בהיותן תהליך הנגלל מראשיתו עד סופו, כשכל מידה נאצלת מזו שקדמה לה.
ביציאת מצרים נגלה הקב"ה לעמו, אף שהם לא היו זכאים לכך בדין. מידת הדין קטרגה ותמהה כיצד המצרים טובעים ובני ישראל ניצלים, בעת ש"אלו עובדי עבודה זרה ואלו עובדי עבודה זרה". אבל, פסגה רוחנית שאדם לא עמל עליה, מתפוגגת ואינה מותירה רושם. מה התועלת בדרגה גבוהה שלא נשארו בה? כי לאחר שאדם הגיע פעם אחת לפסגה – הוא שואף להעפיל לאותה נקודה שוב. על כן, נצטוו בני ישראל בימים שלאחר ניסי מצרים להעפיל מספירה לספירה והפעם בכוחות עצמם.
רבי לוי יצחק מבאר כי שבע הספירות מקבילות לשבע פעולות בנפש האדם שבהן יש לנקוט את שבע השבועות, ומטרתן להפוך את האמונה התיאורטית שבנו להרגשה ממשית. ו"זה סוד הספירה: בשבוע הראשון (שבא כנגד ספירת 'חסד') – אנחנו חפצים באהבתו; בשבוע השני (שבא כנגד ספירת הגבורה והדין) – אנחנו חפצים ביראתו; בשבוע השלישי (שבא כנגד ספירת 'תפארת') – אנחנו חפצים שיתפאר בנו כאב המתפאר בבנו; בשבוע הרביעי והחמישי (שבאים כנגד ספירות 'נצח והוד') – שנאמין באמונת הבורא; בשבוע השישי (שבא כנגד ספירת 'יסוד' שהוא החדרת הקדושה אל החומר ומכונה בפסוק האמור בדברי הימים 'כל בשמיים ובארץ') – שנהיה אנחנו דבוקים ומקושרים בעבודתו; בשבוע השביעי (שבא כנגד ספירת 'מלכות') שאנחנו ממליכים אותו על כל העולם כולו ועלינו".
נמצא כי ימי הספירה אינם מבטאים מניין של ימים, אלא תהליך נפשי שבו אדם מעפיל מדרגה אמונית אחת לדרגה שמעליה, כדי לחזור אל הפסגה הרוחנית של ראיית ההנהגה האלוקית שאליה נחשפנו בחג הפסח. על כן, משווים את ספירת העומר לספירת האישה המיטהרת, שהרי עסקינן בתהליך היטהרות אישי. "וספרתם לכם" כי על הספירה לחולל שינוי באישיות האדם.
