הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)באירוע ברית המילה שהתקיים השבוע פנתה אליי אישה ושאלה: "כבוד הרב, יש לי ארבע בנות. האם קיימתי את מצוות פרו ורבו? שמעתי שצריך גם בן זכר". שאלה זאת הכריחה אותי לפנות לכהין (קס) סמאי אלאס ולברר מה דעת ההלכה האתיופית בענייןץ
לפני השאלה הזאת הצגתי לו מה דעת ההלכה הרבנית. אמרתי לקס שעל פי ההלכה הרבנית פרייה ורבייה נחשבת למצוות עשה שבתרי"ג מצוות. על האדם ללדת לכל הפחות שני ילדים, בן ובת. אבל יש הסוברים שעל פי חכמים חובה על הגבר להוליד שני בנים ושתי בנות. ומה עם האישה שיולדת את הילדים? באופן לא כל כך מובן, היא אינה חייבת במצווה.
הקס ענה: "עצם ההגדרה של להוליד ילדים לעולם כמצווה, זאת התערבות גסה ברצונו של א-לוהים. אנו נחליט איך א-לוהים יפעל בעולם? אנו לא אלוהים שנחליט כמה ילדים ללדת". על פי הקס, הגדרה של הילודה כמצווה יש בה סוג של חוצפה, אדם מחשיב את עצמו לאלוהים.
מתוך תשובתו של הקס עולה דבר מכונן בעבודת ה' הקיים ביהדות אתיופיה. לא רמת ההישגים היא שקובעת אצל עובד ה', אלא כוונתו של האדם, לא משנה אם זה גבר או אישה. פעם פניתי לדודי החכם דניאל מנגשה בשאלה מה מכונן את עולמו של האדם – הכוונה או התוצאה? והוא השיב: "מה שקובע אצל ה' הוא מה שיש לך בראש, הכוונה שלך היא שקובעת. אני לא אומר שהמעשה לא חשוב, אבל אם הכוונה טובה אז גם המעשה או התוצאה טובים ורצויים".
כלומר, המנהג האתיופי עוסק יותר בכוונתו של האדם לעבוד את בוראו ופחות בפרטים מדוקדקים של הלכות. לפי יהדות אתיופיה, היהדות איננה בית חרושת או בורסה לעשיית מצוות. לפי זה, גם זוג שהתחתן ולא הביא ילדים קיים את המצווה בגדול. גם זוג שהביאו לעולם רק בנים או רק בנות, קיים את המצווה.
אם כך, התפיסה הראשונית של עבודת הא-לוהים כפי שהיא משתקפת במסורת המקראית של יהדות אתיופיה, היא כי עבודת האלוהים נמדדת על פי מידת הכוונה ומסירות הנפש, ולא על פי כמות המצוות או רמת ההישגים. הרב יוסף דב סולובייצ'יק אישש תפיסה זו: "שהאדם מתקדש בקדושת צלם א-לוהים כדי לקיים ולמלא את שליחותו באמונה ובלב שלם. הקדושה הזו נמדדת לא לפי מידת ההישגים ההיסטוריים, אלא לפי גודל מסירות הנפש של היחיד".
המדרש מספר שכאשר חרבה הארץ והעם היה בדרכו לבבל, הגיעו האבות להתחנן לפני ה' לבטל את גזֵרת הגלות, אך הם לא נענו בתשובה חיובית. לבסוף, פנתה אל האלוהים רחל אמנו, שהתורה מספרת עליה מעט מאוד ושנפטרה ממש סמוך לגבולה של ארץ ישראל, ואמרה לו: ריבונו של עולם, לאה אחותי לקחה ממני את אישי יעקב ולא קינאתי בה. יתר על כן, אני נתתי לה סימנים כדי שלא תתבייש. עכשיו, רק משום שבניך עבדו עבודה זרה, אתה שולח אותם לגלות בבבל? אלוקים השיב: "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב".
הרב סולובייצ'יק מסביר מה הייתה פעולתה של רחל אמנו, שממנה הקב"ה אינו יכול להתעלם כביכול: שמסרה סימנים לאחותה. האם ייתכן לעשות השוואה בין פעולה זו לבין מעשה העקידה, לבין יציאת מצרים, לבין מעמד הר סיני? בכל השייך להשפעתה של רחל אמנו על תולדות העם, פשיטא שאין לעשות כל השוואה, אולם בנוגע לעניין קיום השליחות של נערה צעירה, בוודאי הסתכל הקב"ה והעריך את מידת מסירות הנפש הגבוהה ביותר. מדרש זה מבטא את התפיסה הדתית של יהודי אתיופיה, המדגישה את מסירות הנפש.
אם במצוות פרו ורבו עסקינן, לפני מספר חודשים הנחתי על השולחן עצה לפני רווקה מבוגרת הרוצה להרות. ההלכה הרבנית, לא באופן גורף, מתירה זאת בתנאי שהיא תשתמש בזרעו של גוי. צעד זה הוא צעד מבורך, אבל יותר מזה. באמצעות שימוש במאגר הזרע של חיילים שנהרגו במלחמת "חרבות ברזל", רווקות מבוגרות המודאגות מהגיל הביולוגי ושעדיין לא מצאו אהבה, יש לכן הזדמנות פז להקים נפש המת – נפשם של גיבורי ישראל. כמובן, בלי לוותר על החלום למצוא אהבה בהמשך הדרך.
להבנתי, על פי התפיסה המקראית, מעשה זה הוא מעשה אצילי וגדול, מלא בחמלה ובאהבה, בעוז ובגבורה. אין דבר מושלם, ערכי ותורני מאשר להחליט להקים זרע עם נפש המת של גיבור ישראל. לדעתי, מעשה כזה מקרב אותנו לימות המשיח. זאת גאולה לכל הצדדים – גם לאישה הרווקה בגיל מתקדם, גם לנפש החייל שנהרג, גם להוריו ולמשפחתו, וגם לכל עם ישראל.
