מירון ח. איזקסוןבתי שבה במבוכה רבה בתחילת השבוע שעבר מהגן. היא עובדת שם כסייעת גננת, וזה מרכז חייה. נפשה נסערה מהילדים (בני ארבע עד חמש) שלא מצאו לעצמם באותו יום מנוח. הודעות חדשות וסותרות ליוו את הערב הקודם, את הלילה וגם את הבוקר, בדבר קיום הפעילות באותו יום. חלקם הגיעו עם הורה ופרצו בבכי מרוב מבוכה. אחרים סירבו בכלל להגיע: הרי בשלב כלשהו "הודיעו" שהלימודים בגן יתחילו בשעה 11 בבוקר, ואחר כך "אמרו" שראוי להמתין לצו שיגיע או לא יגיע מבית הדין לעבודה. לבתי ולחברותיה לעבודה העבירו הנחיות שונות ומתחלפות, ולבסוף ביקשו מהן להתייצב לעבודה כרגיל ב-8 בבוקר לצורך פעילות משותפת של הגננות והסייעות עד לבואם של הילדים…
מבוכה מבישה זאת המשיכה גם בימים הבאים. עד כמה היא תורמת לרווחתם ולחינוכם של ילדי הגן, ועד כמה היא מעודדת את עובדות הגן, אין צורך להרחיב. אבל בכל זאת השאלה היא: מי מסוגל להרשות לעצמו, ולא רק בפעם אחת נדירה, לשגע את הילדים האהובים האלה? אפילו ללא נקיטת עמדה בסכסוך העבודה הנוכחי, האם לא ראוי (אכן מילה שהפכה לנדירה מאוד בשיח הציבורי שלנו) להודיע בערב הקודם בצורה ברורה ונחרצת: יש לימודים או אין לימודים. וגם אם ארגון כלשהו, או אפילו שר כלשהו, יחשבו בדרך אחרת, אז אין משנים את המצב מרגע לרגע, כי רווחת הילדים גוברת אפילו על צווים מזדמנים.
אבל מובן שהדברים עמוקים יותר. ראשית, החינוך אינו זוכה למעמד החיוני לו. אנשי חינוך וגננות בתוכם, צריכים לקבל תנאים הגונים וטובים לא כדי שלא ישבתו, אלא משום שהם עוסקים בנושאים החיוניים ביותר: הילדים והילדות של כולנו. אנשי ההוראה והחינוך אמורים להגיע לעבודה בשמחה ובהזדהות מלאה עם שליחותם. תנאי השכר שלהם הם ממילא לא מרשימים, וודאי שאין לפגוע בהם. ונכון, גם ארגוני המורים אינם זהירים די הצורך בשימוש בסנקציות השונות. הם אינם אמורים להיות אלה ששולפים בקלות את נשק השביתה. זה שנים שהמורים המסורים מיוצגים על ידי ועדים אגרסיביים.
ben-white
אבל, גם באומרנו את הדבר הזה, ברור שהאחריות הבסיסית למערכת החינוך חלה על משרדי החינוך והאוצר, ובכך הם כושלים. רוממות החינוך בגרונם, אבל הדוגמה האישית של שני השרים הרלוונטיים היא בלתי חינוכית בעליל. ומעבר לכך: האם יש הצדקה להכניס ילדים בני ארבע למרכז התזזית שאחזה בחברה הישראלית? האם כבר מגיל זה אנו מחויבים להיות באווירה של טירונות בצבא, כאשר במהלכה חלק מההכשרה הנהוגה הוא חיזוק כושר ההתמודדות עם לחצים פתאומיים? חלק מהרשויות נוהגות להתייחס אלינו כמי שאמור להיות בקשב תמידי לכל הנחיה. אין להם שום בעיה או מעצור להודיע לנו הודעות תכופות על שינויים שונים, גם כשהדבר אינו בגדר פיקוח נפש. הדבר הזה חייב להיפסק, בעיקר בכל הנוגע למערכת החינוך, ובמיוחד בכל הנוגע לגיל הרך.
לפיכך, בקשה קטנה משרי החינוך והאוצר וגם מארגוני המורים: אם בבוקר 31 באוגוסט לא ברור לכם ששנת הלימודים תיפתח כסדרה ב-1 בספטמבר – אנא הודיעו סופית כבר באותו מועד שאין לימודים ב-1 בספטמבר. לא מגיע לילדים, לגננות ולמורות להוסיף את הלחץ הזה לחייהם.
ייתכן מאוד שהשיח הציבורי לוקה במרכיב יסודי ביותר. אין זה מקרה לענ"ד שבכל הפרשות הנוכחיות בתורה "הדיבור" "והאמירה" חוזרים פעם אחר פעם. "וידבר", "ואמרת" שבים ומגבשים את הפנייה מהקב"ה למשה, וממשה לאהרון אחיו ולעם. בפתח פרשת "קדושים" אף נאמר "אל כל עדת בני ישראל", ורש"י מפרש זאת כמעמד הקהל של העם לצורך העברת המסר הכולל והמכונן של פרשת "קדושים". אפילו בפסוק האחרון והקשה של פרשת "אמור", מעביר משה את ההוראה בדבר המקלל בהכנה של דיבור.
אכן, להבדיל באווירה זמנית של טירונות בצבא ושל הנחתת מסרים, המקום של השיח והדיבור מוגבל למדי ונדחה מפני צרכים אחרים. אולם, בכל מה שנוגע "לגיוס" העם למשימות ערכיות נמשכות, ובוודאי למלחמה הנוכחית ההולכת ונמשכת, הגיעה בהחלט עת השיח וההידברות בין השלטון לבין האנשים והנשים. הנחיות וצווים אינם יכולים להנהיג עם כמו שלנו לאורך זמן.
