מערכת שבתוןרבים שאלו: איך נקלעה האומה לאותו שבר רוחני שאליו הגיעו תלמידי רבי עקיבא "שלא נהגו כבוד זה בזה"? ( יבמות סב, ב) ( ע' ב'שבתון' פ' שמיני במאמרו של הרב עידו פכטר). עוד שאלו: מדוע תמך רבי עקיבא בבר כוכבא, כשקרא עליו "דין מלכא משיחא"? בין העוסקים בזה היה האברבנאל ב"ישועות משיחו", שנתן כמה הסברים למחשבתו של רבי עקיבא. ברצוני להציג מבט נוסף בשאלות אלה בשילוב רקע היסטורי בתולדות האומה
הרב צבי ליפשיץ, אב"ד גיור
הסבר נוסף על תמיכתו של ר"ע בבר כוכבא ועל מות תלמידיו
א. ידועים דברי התוספות כתובות סב, ב על דמותו של ר"ע לפני שנהיה תלמיד חכם. הגמ' שם מציינת כי ר"ע היה מעולה וצנוע. שואלים התוספות: "והא דאמר באלו עוברין (פסחים מט:), אמר ר"ע כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. משמע דלא הוה מעלי?" מתרצים התוספות: "איכא למימר, דהתם לאו משום שהיה שונא תלמידי חכמים, אלא משום שהי' סבור שמתגאין על עמי הארץ מפני תורתן, והיו תלמידי חכמים שונאים אותם, וגם משום שלא היו מניחין אותם ליגע בהם כדאמרינן (חגיגה דף יח:) 'בגדי עם הארץ מדרס לפרושים', אבל מכל מקום שומר מצות היה". רבינו תם (מובא בריטב"א) חולק, ולדבריו הייתה תקופה שאכן חשב כך, אך בתקופה מאוחרת חזר בו.
זועקת כאן השאלה: כיצד קרה שדווקא תלמידי רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה? והרי רבי עקיבא כמחנך היה רגיש מאוד באשר למידותיהם של ת"ח? הייתכן שדווקא בדבר שהיה קרוב לליבו נכשל בהעברתו לתלמידיו?
ב. ר"ע תמך בכל כוחו בבר כוכבא וקרא עליו "דין מלכא משיחא" (ירושלמי תענית פ"ד הלכה ה')". סופו של בר כוכבא ידוע. אמנם דרך הריגתו וע"י מי נתונים במחלוקת (לפי הרמב"ם ה' מלכים יא, ג מירושלמי תענית ד, ב הוא נהרג בעוונות, ולפי הראב"ד מבבלי סנהדרין צג, ב הוא נהרג ע"י חכמים), אך ברור כי בר כוכבא הכזיב. לכאורה, יש כאן כישלון מוחלט של רבי עקיבא – גם בחינוך תלמידיו, וגם ציבורית, בהליכתו הבלתי מתפשרת אחרי בר כוכבא!
ג. רבי עקיבא היה איש כריזמטי שהוביל אחריו 24,000 תלמידים. כיצד הגיבו תלמידיו לאחר שהמועמד למשיח הכזיב, ובעצם רבם הכזיב? ומה הייתה סיבת הכשלון? תשובה לשאלה זו תוביל גם לתשובה לשאלה הראשונה.
רבי עקיבא נחשב לגדול המקובלים והיה "דורש כתרי אותיות" (ילקוט שמעוני שמות רמז קעג). כשעלה משה למרום, אמר לו הקב"ה: "אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות…" (מנחות מט, ב). אדם בסדר גודל כזה שתמך בכל כוחו בבר כוכבא "והיה נושא כליו של בן כוזיבא המלך" (רמב"ם מלכים יא, ג), בוודאי סחף אחריו את כולם (רובם) – "ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח".
מה חשבו תלמידיו? מנין ידע ר"ע שבר כוכבא הוא מלך המשיח? מן הסתם, חשבו שר' עקיבא המקובל האלוקי יודע ברוח קודשו שבר כוכבא המשיח. אבל הם לא הבינו שר"ע לא ידע זאת מכוח נבואתו, אלא מכוח תורתו. ר"ע הלך כאן על דרך הפשט, על פי המתווה שלימדנו הרמב"ם בהלכה ד: "ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח ונצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי. ואם לא הצליח עד כה או נהרג, בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דוד השלמים הכשרים שמתו, ולא העמידו הקב"ה אלא לנסות בו רבים שנאמר: ומן המשכילים יכשלו לצרוף בהן ולברר וללבן עד עת קץ כי עוד למועד".
כך בדיוק היה עם בר כוכבא: "ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות – כיון שנהרג נודע להם שאינו". אבל התלמידים לא ראו זאת כך. הם היו בטוחים שבר כוכבא הוא המשיח, כי רבי עקיבא אמר כך. כלומר: רבי עקיבא ידע על כך. משהתנפץ החלום המשיחי נוצרו סדקים באמונה, נוצר שבר גדול. האחדות נשברה, כפי שקורה במצבים מעין אלה, ובעקבותיה נשברו המידות, או נחשפו ההבדלים הקטנים והגדולים בין התלמידים, ולא נהגו כבוד זה בזה.
אמור מעתה: התוצאה הייתה שלא נהגו כבוד זה בזה. התוצאה הייתה שהם לא צלחו את המשבר, לא הנהיגו ולא חיזקו את הציבור בשעת המשבר, אלא עסקו בעצמם, ולכן נענשו. רבי עקיבא לעומתם לא נשבר, ובא לרבותינו שבדרום, לימדם תורה, ובנה מחדש את עולם התורה.
הסבר הדעה שבר כוכבא נהרג ע"י בית דין
ניתן על פי זה להבין את הדעה המופיעה בסנהדרין צג, ב, האומרת שבר כוכבא נהרג ע"י חכמים שבדקו אותו עפ"י תכונות המשיח: "והריחו ביראת ה', וכיוון דחזיוהו דלא מורח ודאין (שאינו מסוגל להחליט מי זכאי או חייב ע"פ הריח) – קטלוהו".
מדוע הרגוהו? וכי מי שאומר על עצמו שמשיח הוא, חייב מיתה?
לפי דברינו ,יש הסבר לתגובת החכמים. אדם במעמדו של בר כוכבא שיאמר על עצמו שמשיח הוא, בתקופה שבר לעם ישראל, עלול לסכן את עם ישראל גם פיזית, בהנהגה למלחמות ללא סיכוי, ובעיקר סכנה רוחנית, משיתנפץ החלום המשיחי. אדם כזה מהווה סכנה לציבור, וכבר נפסקה הלכה (בשו"ע חו"מ סימן ב שבי"ד): "מכין ועונשין שלא מן הדין אפילו עונש מיתה – למיגדר מילתא".
משברים באמונה בתקופת שבתי צבי
תופעה זו של משבר באמונה התרחשה גם בימיו של שבתי צבי: "התאסלמותו של שבתי צבי הכתה בתדהמה את העולם היהודי, וגרמה לרוב מאמיניו לזנוח את האמונה בו. עם זאת, רבים נתפסו לייאוש מהמשיח שהכזיב, וידועים מקרים של יהודים שהתנצרו או התאסלמו בעקבות ההמרה… כדי למנוע מקרה נוסף של אדם שיכריז על עצמו כמשיח, הוטלו במזרח אירופה בידי ועד ארבע ארצות הגבלות על לימוד הקבלה, ורק לאלו הבקיאים בתלמוד ובהלכה הותר ללמוד אותה כדי למנוע מאנשים לבוא לידי טעויות" (ויקיפדיה).
תקופת סוף המאה הי"ח ותחילת המאה הי"ט התאפיינה בהתעוררות לעלייה מצד גורמים שונים בתפוצות, התעוררות שנבעה מציפיות משיחיות לקראת בוא המשיח בשנת ת"ר, ציפיות שסייעו לעולים להתעלם מהבעיות החומריות ששררו בארץ באותה תקופה, וכן מהיחס המחפיר כלפי היהודים במדינות מסוימות. התעוררות זו הביאה את תלמידי הגר"א לעלות לארץ ולייסד את כולל הפרושים, וכן גרמה לגידול ניכר בקרב הקהילה החסידית והקהילה הספרדית בארבע ערי הקודש.
התקוות המשיחיות. המניע העיקרי של עליית תלמידי הגר"א ושל רבים מן העולים בתקופה זו הייתה הציפייה הדרוכה לקראת בוא משיח, שעל פי חישובים קבליים היה אמור להופיע בשנת ת"ר. תלמידי הגר"א האמינו שכדי להביא 'התערותא דלעילא' עליהם ליצור 'התערותא דלתתא', ולכן עלו לארץ. אך היו גם אלה שאף שלא דגלו ב'התערותא דלתתא', בכל זאת עלו מתוך אותה ציפייה דרוכה לקראת בוא המשיח.
ניפוץ החלום המשיחי בשנת ת"ר. למרות שלא הכל הסכימו ששנת ת"ר היא-היא שנת הגאולה באופן חד-משמעי, הציפייה הממשית לשנה זו ולמאורע שיבשר באופן ברור על תחילת תקופת הגאולה הייתה רבה. משיצאה שנת ת"ר, ואת חללה הריק של הגאולה מילאה עלילת דמשק, בה ניצלו היהודים ברגע האחרון בעזרתם של משה מונטיפיורי ואדולף כרמיה, הבינו הכל כי שיוועו לריק וכי שנת ת"ר איננה שנת הגאולה. כמובן, גודל האכזבה כגודל הציפייה. רבים בקרב הפרושים, שראו בגאולה העתידית תהליך הדרגתי שתחילתו אמורה הייתה להיות בשנת ת"ר, ספגו מהלומה אמונית קלה יותר מאשר החסידים והספרדים, שציפו לראות משיח בשר ודם נכנס בשערי ירושלים עם חמורו ושופרו. ומשלא ראו, הייתה האכזבה רבה עד מאוד.
pexels-tomas-malik
את המשבר שפקד את היישוב היהודי תיאר נוסע נוצרי, שאמר כי "בטוחים אנו כי הם שואפים בכל ליבם לשוב אל ארץ אבותיהם, והם מאמינים כי אכן קרובה שעת גאולתם. לאחר שנבואותיהם הכזיבו, התחילו להבין שהם טעו. רבנים אחדים לא היססו מלהכריז על כך, ורבים המירו דתם בזמן האחרון". המשבר אכן הגיע לשיא בכ"א אייר תר"ג (21 במאי 1843) כאשר חמישה יהודים, וביניהם ר' אלעזר לוריא (בן דוד שני של הרד"ל [ר' דוד לוריא], מראשי הרבנים בליטא ובן דוד שלישי של ר' שמריה לוריא, חתנו של ר' הלל משקלוב), ור' בנימין גולדברג הוטבלו לנצרות והודו במשיחיותו של יש"ו בתוככי ירושלים.
המשבר הגדול בשנת תר"ו. התנצרות הייתה רק דרך אחת להתמודד (או לברוח) מהדילמה הרוחנית שהתעוררה בשנת ת"ר. היו רבנים כדוגמת ר' אביעזר מטיקטין שניסו להסביר, עפ"י תפיסות יסוד של קבלת האר"י, גימטריות ונוטריקונים, כי הציפייה לשנת ת"ר הייתה מוצדקת וכי שנה זו היא רק 'אתחלתא דגאולה'. תהליך הגאולה אמור להסתיים רק בשנת תר"ו, ועד שנה זו אמורות לעבור חמש שנים רצופות בניסיונות עבור העם היהודי. העתקת תאריך הגאולה לא הייתה אלא ניסיון למשוך את הציפייה ככל האפשר, ולמנוע בכל מחיר את המשבר שכבר הספיק לפרוץ בשנת ת"ר.
עם התקרב שנת תר"ו, המצב ביישוב הלך והחמיר. שנת תר"ה הייתה אחת השנים השחונות ביותר במאה הי"ט, ובעקבותיה הייתה שנת תר"ו שנת רעב קשה שהביאה להתפוררות ביישוב ולדמורליזציה אפילו בקרב מנהיגי היישוב, שחלקם לא היססו לברוח מהארץ לאחר שלא יכלו לעמוד בעול פרנסת קהילותיהם.
אך בזה לא הסתיים המשבר בהנהגה הפרושית. מנהיגי הכולל הפרושי, בני הדור השני לתלמידי הגר"א – ר' נתן נטע ברמ"מ, ר' נתן נטע בר"ס ור' משה מגיד בן ר' הלל – הלכו לעולמם. שכבת ההנהגה הוותיקה, שניהלה את מערכות חייו של הכולל הפרושי מאז שנות ה-30, פינתה את מקומה להנהגה שהייתה מורכבת מעולים שהגיעו ארצה במחצית שנות ה-40 ולא היו קשורים לחוויית הבראשית של הכולל.
אנשי היישוב הגיעו למצב שבו הם משכנו את כליהם ואת בגדיהם, ולוו כסף בריבית גבוהה כדי לקנות מעט מים קמח ואורז, ואף מונתה ועדה שלוותה "מאת הגויים ואילי הארץ סך 80 אלף אריות כדי לקנות חטים באשר נמצא". כדי שיוכלו לחלק "לעניים מרודים פת ואורז פעמיים בשבת". נוסף על הרעב שהלך והחריף, תקף את הארץ ארבה, שאכל את מעט היבול שעוד נשאר בשדות. וכמובן, ככל שגבר הרעב, כך גם גברה פעולת המיסיון והצלחותיה לנצר יהודים. ובכך היוותה עוד גורם מטריד לקהילות ביישוב ולראשיהן.
בניגוד לתקופות שקדמו לשנים אלו, בהן קהילות היהודים בחוץ לארץ עמדו לצידן של הקהילות בארץ בעיתות צרה, בשנות ה-40 של המאה הי"ט גם מצבם של היהודים בארץ מוצאם של רבים מן הפרושים, רוסיה, לא שפר במיוחד, וזאת בעקבות גזירותיו של ניקולאי הראשון ל'תיקון' מצבם של היהודים, וכך קהילות היהודים ברוסיה לא יכלו לעמוד לצידם של אחיהם ביישוב הישן.
נוסף על כך שמאמציהם של מנהיגי הפרושים ברוסיה נותבו למען סיכול הגזירות ולא לעזרה ליישוב, נתקבלו ידיעות מכוללי הפרושים כי "לכוללנו מתווספים בכל זמן רוב עניים מדוכאים הנמלטים מארץ מולדתם, מחמת כובד על שינויי ותהפוכות הזמנים". וכך, במקום לשפר את המצב בארץ, יהודי חוץ לארץ רק הרעו אותו.
כשסוף-סוף הגיעה שנת תר"ו, והציפייה המשיחית, שהייתה הסיבה היחידה שעוד החזיקה את חלק מאנשי היישוב והניעה אותם להמשיך, נגוזה – המשבר ביישוב רק העמיק, ואפילו אנשים שעד אז השמיטו מתפילתם קטעים גלותיים ועוד קיוו לגאולה הקרובה איבדו את תקוותם.
בעקבות המשבר הגדול שפקד את היישוב הישן בשנות ה-40 של המאה הי"ט, היה צורך בשינוי תפיסה מהותי בכל הנוגע לנושא המשיחי. שינוי תפיסה זה מתבטא במכתב ששלח ר' מאיר אויערבך, מחשובי הרבנים בירושלים (בעל האמרי בינה), אל הרב צבי הירש קאלישר, שכידוע תפס שיישוב ארץ ישראל יביא לקירוב הגאולה. במכתבו ביקש הרב אויערבך להפיק לקחים מכישלון תלמידי הגר"א, שכבר הלכו בדרך שסלל הרב קאלישר. הרב אויערבך כתב כי "לא זו הדרך להגיע למחוז חפצנו ולא נהי' ח"ו לשמצה כמו איזה מהקודמים אשר חשבו וטעו, אף שגם מהם הי' כוונתם רצויה, ונפלו במהמורות ורבים עמהם, והדבר גורם רפיון וחלישות ח"ו באמונת הגואל האמיתי".
בד בבד, עם שינוי התפיסה בנושא המשיחי היה גם שינוי תפיסתי בנושא ההתיישבות והאידיאולוגיה ההתיישבותית. ראשי היישוב עברו למנטליות של "גדולים חיי שעה מחיי עולם" ושל "אם ה' לא יבנה בית לשווא עמלו בוניו בו", ומתוך כך הסתייגה ההנהגה הפרושית מכל הקשור לפרודוקטיביזציה ולמודרניזציה.
(הדברים נכתבו בעקבות מאמרו של ד"ר אריה מורגנשטרן "ציפיות משיחיות ויישוב ארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה הי"ט", קתדרה 24, שידידי הרב אריה אברמסון הפנה אותי אליו)
