צבי ארנברג (עו"ד, מחבר הספר "על מנהג שבת וחג", Alminhag@walla.co.il)הדברים שלהלן הם תמצית פרק מהספר 'מנהגי ישראל' – חיבורו הגדול של פרופ' הרב דניאל שפרבר, שבשכנות לו זכיתי לגדול.
השבוע חל ל"ג בעומר, ורבים מאיתנו הפסיקו בו את מנהגי האבלות הנוהגים בספירת העומר. אך לא כך נהגו תמיד. ראינו כבר בשבוע שעבר שהמקור למנהגי האבלות בספירה הם דברי הגמרא (יבמות סב:): "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם.. כולם מתו מפסח ועד עצרת". אכן, מנהגם של הגאונים היה שלא להינשא מפסח ועד חג השבועות. מנהג אבלות נוסף ופחות מוכר מופיע אצל רב האי גאון, והוא שלא לעשות מלאכה בלילות בתקופת ימי העומר, משום שתלמידיו של רבי עקיבא נקברו לאחר שקיעת החמה, ובשעות אלו היה העם בטל ממלאכה.
בתקופת הראשונים מופיע לראשונה סיוג לתקופת האבלות. בספר 'המנהיג' (מתחילת המאה הי"ג), נכתב כי בצרפת נהגו לכנוס (להתחתן) מל"ג בעומר ואילך. הסיבה לכך מובאת משמו של ר' זרחיה מגירונדי, והיא מסורת שתלמידי רבי עקיבא מתו רק עד פרוס העצרת. על משמעות המושג "פרוס העצרת" ניתן לעמוד מדברי המשנה במסכת שקלים (ג' א): "בשלשה פרקים בשנה, תורמין את הלשכה, בפרוס הפסח, בפרוס עצרת, בפרוס החג". ובגמרא שם קבע רבי אבהו: "כל הן דתנינן פרס פלגא – פלגא דל' יום קודם למועד שדורשים בהלכותיו". (יצוין, כי המילה 'פרוס' בגמרא מתפרשת גם במובן של 'לפני' או 'ערב ה-', ובהתאם לכך אנו מאחלים: "בפרוס השנה החדשה.." ).
על פי מסורת זו תלמידי ר"ע מתו מפסח עד חמישה עשר יום לפני שבועות – ל"ג בעומר. מסורת זו קיבלה ביטוי בפסיקת השו"ע (תצ"ג א): "נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג בעומר..". ביחס ליום ל"ג בעומר עצמו, נחלקו המנהגים: הספרדים על פי הבית יוסף נוהגים חומרה גם ביום ל"ג עצמו ומפסיקים לנהוג אבלות רק בל"ד בו (משום מקצת היום ככולו); ואילו האשכנזים על פי הרמ"א מפסיקים כבר ביום ל"ג בעומר, שכן לפי הסברו של המשנה ברורה, ביום זה פסקו לגמרי מלמות. בשנה הנוכחית, בה ל"ד בעומר חל בשבת, גם הספרדים מפסיקים האבלות ביום שישי – ל"ג בעומר.
הרמ"א בסעיף ג' מביא מנהג שונה לחלוטין: "בהרבה מקומות נוהגים להסתפר עד ראש חדש אייר, ואותן לא יספרו מל"ג בעומר ואילך". לפי מנהג זה, מתחילה האבלות מר"ח אייר וממשיכה עד חג השבועות. מגן אברהם ועוד מפרשים מסבירים זאת בכך שהמסורת שצוינה לעיל אינה מצביעה על ל"ג בעומר כתאריך בו פסקו התלמידים מלמות, אלא רק כמספר המציין את מניין הימים בהם מתו – ל"ג. מאחר ובחודש ניסן לא נהגו להתענות, הרי שהעדיפו להתאבל ל"ג ימים מתחילת חודש אייר ועד חג השבועות (לא ניכנס כאן לחישובי הימים המדויקים, אך המג"א כתב שבשלושת ימי ההגבלה לא נהגו מנהגי אבלות). הסבר זה נראה תמוה ולא ממש מתיישב עם לשון הגמרא.
פרופ' שפרבר מציע (מנהגי ישראל א' קח) כי תקופה זו שבין ר"ח אייר לשבועות מאחדת את האבלות "הישנה" על תלמידי רבי עקיבא עם אבלות חדשה יותר, על הפרעות הקשות בקהילות גרמניה בזמן מסעי הצלב שאירעו בימים אלו (וכבר רמז על כך בעל טורי זהב על השו"ע). בפוגרומים של שנת תתנ"ו (1096) נהרגו אלפי אנשים במיתות קשות, וקהילות שלמות חרבו. קינות מיוחדות נכתבו – מפורסמת שבהן תפילת "אב הרחמים", עליה לא מוותרים בשבתות בימי ספירת העומר, שכן היא נתקנה על שאירע בימים אלו. במנהגי אשכנז מופיע שתקופת האבלות על המאורעות מתחילה "כשיעבור ניסן.." ועל כן, אפשר שיהודי אשכנז החילו את מסורת ל"ג הימים ממש על תקופת המאורעות הקשים. ומסיים שפרבר: "דמים בדמים נגעו, דמם של תלמידי רבי עקיבא בתשפוכת דמם התוסס ורותח של קדושי אשכנז ההרוגים על קידוש השם".
יהי רצון שיהפכו לנו ימים אלו לששון ולשמחה, אמן.
Alminhag@walla.com
