הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)בטבורה של פרשת המועדות שבפרשתנו, יש פסוק שאינו קשור לרצף המועדות אלא להלכות מתנות עניים: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ… לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם…". לא זו בלבד שפסוק זה אינו שייך למצוות המועדות, בפרשה הקודמת הוזכרה מצוות מתנות עניים בדיוק באותו ניסוח. מכאן לומד רש"י, שמי שלא נותן מתנות עניים עובר בשני לאווים.
את מיקום המצווה דווקא בפרשת המועדות, מסביר רש"י: "…ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קורבנותיו בתוכו". הזיקה שבין נתינת מתנות לעניים לבניין בית המקדש והקרבת הקורבנות, מרחיבה את ממדי הקדושה גם אל מחוץ לתחום בית המקדש. בכך התורה מדגישה, שדבקות בקב"ה אינה נקנית רק בעבודת הקודש והמקדש, אלא גם בחמלה לחלש. הקב"ה שוכן בקרבם של האומללים והנדכאים, הגר היתום והאלמנה. אם נתת מהונך לעני, הרי זה כמו שהקרבת קורבן במקדש.
ניתן להציע הסבר נוסף ביחס למיקומו של הפסוק בתוך פרשת המועדות. כאשר אנו עולים לבית המקדש ברגלים על מנת להביא קורבנות, ומתעכבים בירושלים ואוכלים בשר ושותים יין, עלולים אנו לשכוח את העניים שבסביבתנו. לכן, רגע לפני שמשפחה עוזבת את נחלתה ועולה לרגל בחג הקציר, צריכה היא להשאיר בשדה פאה לעניים. ייתכן מאוד שדווקא מאותה פאה שהותרנו בשדה, יוכל העני להביא קורבן מנחה. ואכן, חז"ל שיבחו במיוחד את קורבן המנחה, וכך כותב רש"י ויקרא (ב, א): "'נפש כי תקריב' – לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה? – עני, אמר הקב"ה: מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו". אמנם קורבן המנחה הוא פשוט וזול, אבל העני החוסך מכספו ומביא קורבן ראוי להערכה על מסירותו.
המדרש מותח ביקורת על כהן שזלזל בקורבנה של אישה ענייה: "מעשה באשה אחת שהביאה קומץ של סולת והיה כהן מבזה עליה ואמר: ראו מה הן מקריבות מה בזה לאכול? מה בזה להקריב? נראה לכהן בחלום: אל תבזה עליה כאלו נפשה הקריבה" (ויקרא רבא ג, ה). הכהן לא השכיל לזהות את מסירות הנפש של אותה אישה ענייה, שהביאה קורבן, אעפ"י שהייתה חסרת אמצעים.
דבקות בקב"ה אינה נקנית רק בעבודת הקודש והמקדש, אלא גם בחמלה לחלש. הקב"ה שוכן בקרבם של האומללים והנדכאים, הגר היתום והאלמנה
מן הסתם, מדי יום הגיעו אנשים ונשים להביא קורבנות מגוונים כמו חטאות על שגגה, ובתוכם גם נשיאי ישראל. המקריבים עמדו בתור ואיתם הקורבנות, שכללו סוגי בהמות וצאן, ובין המביאים עומד אדם עני, שהביא קצת סולת בלולה בשמן. בשאלתו המעליבה ייצג הכהן תפיסה של חברה מעמדית ורכושנית המודדת את האדם לפי ממונו. המדרש מדגיש שהקורבן אינו רק מצווה שבין אדם למקום, אלא גם בין אדם לחברו ובין הממסד הדתי לבין האדם הפשוט. החמלה לעני אפשרה לו להקריב את נפשו. ושמא זו גם כוונת רש"י, שהנותן מתנות עניים נחשב כאילו בנה מקדש והקריב קורבנות לאמור, המפגש של הנותן עם העני הוא בעצמו הִיכנסות אל המקדש והקרבת קורבן בתוכו. בזכות החמלה הזו נוצרה הזדמנות גם לעני להיות מבאי בית המקדש ולהביא את מנחתו.
