לפעמים אנשים חוטאים. זו מציאות טבעית – ה' ברא את האדם עם יצר הרע, ושם אותו בעולם מלא ניסיונות והתמודדויות. אנחנו צריכים להשתדל בכל יכולתנו לא להיכשל, אבל אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. לשם כך נתן לנו את ה' את האפשרות לחזור בתשובה, ובשמיים יתחשבו בוודאי במי שנסיבות חייו הציבו אותו בפני קשיים יוצאי דופן, ולא תמיד הצליח להתגבר עליהם, כל עוד עשה כמיטב יכולתו.
אבל יש דבר חמור יותר מהחטא עצמו, והוא ההצדקה של החטאים ומתן הלגיטימציה להם. אדם שנכשל בחטא, עושה זאת כי ייצרו גבר עליו. הוא יודע שזה לא בסדר, אבל הקושי גדול מדי. לעומת זאת, אלה שנותנים לגיטימציה לחטאים, לא עושים זאת מתוך חולשה או נפילה, אלא מתוך בחירה שכלית ומודעת – להתעלם מרצונו של ה', או לעוות את דבריו. וזה כבר הרבה יותר גרוע.
בכל דור ניצבת היהדות מול ניסיון השפעתה של התרבות העולמית, שתמיד נראית מתקדמת ונאורה יותר. בבית ראשון היתה זו עבודת האלילים, בבית שני ההתייוונות, בימי הביניים הנצרות והאיסלם, ובעידן המודרני תנועת ההשכלה. היום אנחנו ניצבים מול תפיסת עולם ליברלית, מתירנית ונהנתנית, שמבקשת לתת דרור לכל היצרים בשם ה"חופש" וה"זכויות". זה שאנשים נכשלים בעבירה, זה לא דבר חדש; התופעה המדאיגה יותר היא של יהודים המחשיבים את עצמם דתיים ואף רבנים, אבל נותנים לגיטימציה למעשים חמורים, גם אם בחצי פה, ברמיזה או בשתיקה. לפעמים נראה כאילו השטן, הוא היצר הרע, לקח על עצמו להוכיח שהוא מסוגל לקחת את החטאים החמורים ביותר בתורה – כריתות ומיתות בית דין – ולגרום ליהודים לא רק להיכשל בהם אלא גם להכשיר אותם. ולא רק שנותנים לגיטימציה לחטאים, אלא אף תוקפים ומשמיצים את אלה שמתנגדים להם, כאילו הם החשוכים.
לא מזמן חגגנו את פסח, בוא יצאנו לחירות מעבדות מצרים. מצרים היתה ידועה כתרבות מושחתת, הן בעבודה זרה והן בעריות, והתורה הזהירה בפירוש שלא לעשות כתועבת מצרים. התרבות מולה אנחנו מתמודדים היום אינה טובה יותר מבחינה זו. עלינו להיות מסוגלים לעמוד מולה ולהגיד נחרצות "לא!" – בלי לגמגם או להסס. בסופו של דבר היא תיעלם ואנחנו נישאר.
(שמיני תשפ"א)