המקלל – מחוץ למחנה!

פרשת המקלל בפרשת 'אמור' דורשת עיון רב, הן מצד עצמה הן מצד השלכותיה. עיון בתורה מלמד שפרט לחריגים בודדים – כגון פרשה זו ופרשת המקושש עצים ביום השבת – כמעט ואיננו מוצאים תיאורי עבריינים בתורה. עבירות יש למכביר, ולצידן פורט דרך כלל גם עונשן. אבל תיאור חי של אדם המבצע עבירה בזמן אמת, תוך פירוט מוצאו, שבטו וה"ייחוס" שלו, נדיר למדי. יתר על כן, גם מיקומה של פרשת המקלל, כמו גם ההדים ואֵדי הרעל החריפים שעולים הימנה, עשויים לעורר תהיות.

הפרק פותח בתיאור אידילי, של מצוות העלאת נר התמיד ולחם הפנים: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד". שמן זית זך, טעם של מתיקות, אווירה של זוך וניקיון, נר תמיד, ברית עולם. סממנים מובהקים של טוהר וקדושה, "קודש קודשים" ממש, המובלטים גם בהמשך: "עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי ה'  תָּמִיד… וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה…  בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה' תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם. וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה' חָק עוֹלָם".

והנה, כמו משום מקום, צפה ועולה פרשה קשה, תגרה קולנית שתחילתה ריב בין ניצים-אויבים, וסופה קללת שמיים: "וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן. וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה'".  את עוצמתו הרעה של החטא ניתן ללמוד מעונשו: "הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה… וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱ-לֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ. וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת, רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת". זאת ועוד, התורה אינה מסתפקת כאן – כבמקומות רבים אחרים – בתיאור הנורמטיבי של "החטא – ועונשו", אלא מוסיפה שאכן כך היה במציאות: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה".

מה טעם דווקא כאן בא פירוט כה רחב? ומדוע דווקא בענישת חוטא זה מודגש הצורך ש"כל העדה" ייטלו חלק בהריגת החוטא? ולעצם העניין: וכי אכפת לו לקב"ה, אם שוטה כלשהו "נוקב שמו", ומוציא דבר קללתו מפיו? אפשר שביקשה תורה להזהירנו וללמדנו מה רב כוחו של דיבור פה. לדברים היוצאים מן הפה יש משמעות, ולעיתים נזקם רב והרסני אפילו יותר מחבלה פיזית.

בנוהג שבעולם, בני האדם מבינים היטב מה טעם החובל בחברו וגורם לו נזק פיזי ראוי להיענש בחומרה. וכך מבואר בהמשך הפרשה: "וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת. וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶש. וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ. שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּו. וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת". לעומת זאת, קיים חשש שמא יתייחסו בני האדם בקלות ראש ל'הבל פה' היוצא מחלל הפה ומתאדה באוויר, שאינו מותיר עקבות מוחשיים.

ניאוץ וניבול פה, העולה כדי 'קללה' – בין אם מדובר בקללת ה', ובין אם בקללת אדם ("ומקלל אביו ואמו מות יומת") – מהווה שימוש לרעה בכוח המיוחד שניתן רק לבני האדם, כוח הדיבור ("רוח ממללא"). חירות הביטוי וחופש הדיבור הם מתת שמיים, זכות וחובה כאחד. לא אחת נעשה בהם שימוש להעברת ביקורת נוקבת, על אנשים ומעשים. ועדיין, רצויים הם לפני המקום. כך, כאשר הם נאמרים לשם שמיים, לשם תיקון ולא לעיוות, כאשר הם מיועדים "לברכה ולא לקללה".

הגבול שבין השמעת ביקורת, נוקבת, חריפה וחשובה ככל שתהיה – לבין "קללה" ודברי נאצה – עשוי לעיתים להיות דק מאוד, ואסור לעבור אותו. בחברה הישראלית בת ימינו נחצה גבול זה לא פעם. מדברי ביקורת הראויים להישמע בנחת ובקשב רב, עוברים הדוברים למטר של קללות וגידופים, דברי נאצה וניבול פה, המרבים שנאה ומשטמה, ומחללים את קדושת הדיבור. תופעות של כוחניות ואלימות הולכות ופושות בחברה הישראלית בכל אתר ואתר (בדרכים, בכנסת, בתקשורת, ברשות היחיד והרבים כאחת). למרבה הצער, הן מחלחלות עמוק ומעמיקות שורש.

פרשת המקלל מעניקה לנו תזכורת חשובה עד כמה "מוות וחיים ביד הלשון".  מידה כנגד מידה. הוצאה כנגד הוצאה. כנגד "ויצא בן אישה ישראל… ויקב… ויקלל" בא הציווי: "הוצא את המקלל – אל מחוץ למחנה!". "ביקורת תהיה", וטוב שתהיה. אבל קללות ודברי נאצה, חרפות וגידופים, תרבות שיח אלימה – לא בבית ספרנו!