הצחקתם את חז"ל – רגעי הלימוד שבהם חז"ל חייכו

חכמינו זכרונם לברכה היו גדולים בתורה ובמידות, אבל זה לא מנע מחלקם להיות בעלי חוש הומור. לא רק להנאה, גם להנעה. לדרבן את התלמידים להעמיק בכתובים. פרופ' אביגדור שנאן חקר האם במקורות חז"ל יש הומור. מסתבר שכן

"כשגבר נמצא בבית הכנסת ופותח את ההיכל- שעת רצון גדולה. אישה נמצאת בבית, פותחת את התנור ואת המכונת כביסה- זה כמו פתיחת ההיכל בשבילה. אותך הקב"ה ציווה לבשל לבעלך, לפנק את בעלך. את תעשי עבודות של בית- יהיה לך שכר גדול. תפתחי את התנור ותקראי תהילים- זה כמו פתיחת ההיכל. תכניסי עוגה, תוציאי עוגה, תתפללי תפילות גדולות. אני לא צוחק איתכם. אישה שתדע לה- עושה לבעלה סלט עם מלפפון קטן- היא בוראה סלט קטן. מלפפון גדול- מלאך גדול".

הקטע הזה, מתוך סרטון ויראלי שצולם בשיעור של הרב יוסף מוגרבי, מרגיז, בטח כאישה, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהוא גם מצחיק. למרות שהרב טען שהוא לא צוחק, זו כבר תופעה מוכרת; רבים מהרבנים שמעבירים שיעורי תורה, בדגש על קהל של חוזרים בתשובה, משתמשים בהומור שמושך אליהם קהל שומעים רב. הם לא המציאו את הגלגל- גם בספרות של חכמינו זכרונם לברכה, עם כל כבדות התואר והרצינות שוודאי הייתה להם, יש הומור.

מי שנדרש לשאלה- האם יש במקורות של חז"ל הומור?, הוא פרופסור אביגדור שנאן, בוגר תואר ראשון במקרא ובספרות עברית מטעם האוניברסיטה העברית, ותואר שלישי בתחום ספרות חז"ל:
"תחילה נסתבך בשאלה מהו בדיוק הומור, כי מה שיצחיק אותך לא יצחיק אותי".

ומה שהצחיק את חז"ל לא בהכרח יצחיק אותי…

"אנחנו לא יכולים לדעת בדיוק מהו ההומור שלהם אבל אנחנו יודעים למשל על חכם בשם רבא שהיה פותח כל שיעור שלו בבדיחותא, במילים של בידוח, ולאחר שכולם צחקו האווירה הייתה אחרת ואז התחילו ללמוד ברצינות. כלומר, הם הכירו בכח של ההומור לקבוצה, ביכולת שלו להנמכת מתחים וכשכולם צוחקים ביחד אז אפשר להתחיל לעבוד. זאת אומרת- הם כן ידעו שאפשר להצחיק ויש צחוק.

"השאלה האחרת היא אם יש דברים שמצחיקים בספרות חז"ל, ופה צריך להבדיל בין דברים שמצחיקים את הקהל שלי, שאני לא חושב שהם הצחיקו את חז"ל, ובין דברים שצחקו מהם גם בתקופת חז"ל. ההבחנה היא לא מאוד ברורה אלא יותר אינטואיטיבית שלי", הוא אומר.

לא תאמינו בת כמה אסתר

רוצים דוגמאות? לפרופסור שנאן יש, ובשפע. ראו למשל את המדרש הבא:

בראשית רבה צב: אמר רבי לוי: מעשה היה בדרום, שהיה שם פונדקי אחד והיה קם לובש את בגדיו בלילה, ואומר למי שהיו שם: קומו צאו לכם ששיירה עוברת. והיו יוצאים, וליסטים ממתינים להם והורגים אותם, ונכנסים וחולקים עמו. — פעם אחת בא ר' מאיר והתאכסן שם. קם לבש בגדיו ואמר לו: קום צא לך ששיירה עוברת. אמר לו: יש לי אח אחד ואני יושב וממתין לו. אמר לו והיכן הוא? אמר לו: בבית הכנסת. אמר לו: ומה שמו ואנא אזיל וקרי ליה? אמר לו: כי טוב. כל אותו לילה היה אותו פונדקי עומד וצועק על שער בית הכנסת: כי טוב כי טוב, ולא היה איש עונה לו. בבוקר קם ר' מאיר וחבש את חמורו ללכת לו. אמר לו אותו פונדקי: היכן הוא אחיך שאמרת? אמר לו: הריהו, "וירא א-להים את האור כי טוב" (בראשית א ד).

פרופסור שנאן מבדיל בין ההומור של החכמים ז"ל ובין מה שמצחיק אותנו ולא בהכרח, וכנראה שלא, הצחיק אותם אז: "אם עוסקים בשאלה בת כמה הייתה אסתר במגילת אסתר, הקהל בדרך כלל אומר- 16, 18, 20", מספר שנאן. "אני אומר להם 'לא. לפי חז"ל היא הייתה בת 75'. צוחקים. למה? כי זה מפתיע".

למה חז"ל אומרים שאסתר הייתה בת 75? על פי המדרש הבא:

מדרש אבא גוריון, עמ' 18: "ויהי אומן את הדסה היא אסתר". רב אמר בת ארבעים שנה היתה, ושמואל אמר בת שבעים היתה, ורבנן אמרו בת שבעים וחמש שנים. ר' ברכיה בשם רבנן דתמן אמרו, אמר הקב"ה לאברהם, את יצאת מבית אביך כשהייתה בן ע"ה שנים, חייך אף הגואל שעתיד לעמוד ממך על בנייך במדי, לא תהא אלא בת ע"ה שנה, מנין הדס"ה.

"חז"ל כנראה לא צחקו מהדרשה הזו", סובר פרופ' שנאן, "אבל מהניסיון שלי הקהל תמיד צוחק בנקודות האלה, משום שזה פאנץ' ליין שהם לא מצפים לו, וזה דבר שמעורר צחוק.
עוד דוגמא לכך- בתור מסורת, אחשוורוש הזמין את ושתי להופיע בפני כולם כדי להראות את יופייה. הוא התכוון שהיא תגיע עירומה, כי נאמר להביא אותה בכתר מלכות. היא סירבה להגיע. לא משום שהייתה צנועה או פמיניסטית, אלא משום שהמלאך גבריאל בא ועשה לה זנב.
אנשים צוחקים. אני לא יודע אם את חז"ל זה הצחיק, הרעיון של אישה עם זנב, אבל לקהל של היום- זו הפתעה מבחינתו. והפתעה בדרך כלל גורמת לצחוק", מסביר הפרופסור.

"אנחנו יושבים מול טקסטים ולא יודעים איזה מציאות הייתה קיימת מאחוריהם. יש דברים ומדרשים בהם לדעתי חז"ל חייכו, אם לא צחקו, אבל אני לא יכול להוכיח"

"יש דברים שלדעתי כן הצחיקו את חז"ל, אבל אני לא יכול להוכיח כי אין לי הקלטות", אומר שנאן ומפרט, "לדוגמא, יש סיפור אחד על אדם, שלפי חכמים אביו היה שיכור. בכל פעם האבא היה יוצא לשתות יין, וכשהיה חוזר הביתה היה מועד ברחוב, נופל, והיה שרוע ברחוב בתוך הבוץ, ואם היה גשם באותו הזמן- הגשם ירד עליו, וילדים דחפו לו לאוזניים כל מיני חפצים קטנים, וכלבים עשו עליו כל מיני דברים שכלבים עושים. בקיצור, הייתה לבן עוגמת נפש גדולה מהאבא. אז הבן ביקש מהאבא- 'אבא, תשב בבית, ואני אביא לך יום יום קנקן של יין, פעם בבוקר ופעם בערב', והאבא הסכים. וככה היה; בוקר- בוקר, ערב- ערב. הבן הביא לאב קנקן יין והאב שותה, מבסוט בביתו, אין בעיות. עד שיום אחד- הבן חוזר הביתה עם קנקן היין ורואה איזה שיכור ששוכב באמצע הרחוב והגשם יורד עליו, והעגלות משפריצות עליו, וילדים מתעללים בו. אז הוא אמר בליבו: 'אלך הביתה, אביא את אבא, ואני אראה לו למה גורם היין, אולי זה יגרום לו להתפכח'. אגב, מה קרה עכשיו לדעתך?".

מי ששכב שם היה האבא?

"לא. כך כולם חושבים. לא, הוא רץ הביתה ואמר לאביו- 'אבא, בוא תראה למה גורם היין'. והאב מגיע, מסתכל בשיכור, מסתכל עוד בשיכור, ניגש אליו, מנענע אותו ואומר לו- 'איפה קנית יין כל כך חזק?'.
זה סיפור של חז"ל, הוא מופיע במדרשים, ולדעתי הם צחקו בסיפור הזה, אבל אני לא יכול להוכיח. הסיפור בא ללמד אותנו שיין זה מלכודת, ומי שנלכד ביין- לא יעזור דבר וחצי דבר. השיכור מקנא בשיכור שהוא שיכור כבד ממנו. לדעתי חז"ל חייכו, אם לא צחקו, בדברים האלה, אבל אני לא יכול להוכיח".

אז השימוש של חז"ל בהומור היה מכוון מטרה, מתוכנן?

"קודם כל, הוא גם משמש להנאה", משיב הפרופסור. "אנשים אוהבים לצחוק. הצחוק בריא לבריאות, כמו שאמר שלום עליכם. שנית, הוא גם מלמד לקחים. במקרה הזה יש מסר- אין מוצא מהיין. המסר מוצג בצורה בדוחה כי אולי כך הוא נכנס טוב יותר, אנשים מופתעים יותר, יזכרו אותו יותר, יספרו אותו הלאה, לאנשים אחרים. אולי זו הכוונה. אני לא יכול להוכיח. אנחנו יושבים מול טקסטים ולא יודעים איזה מציאות הייתה קיימת מאחוריהם".

ואם נתייחס למציאות של היום, בהקשר כללי- האם הספרות התורנית של דורנו בונה משהו חדש בארון הספרים היהודי או שהיא רק נשענת על הדורות הקודמים?

"היא נשענת על הדורות הקודמים בעיקר מבחינת הצורה. מבחינת התכנים היא שומרת על המסורת הקודמת ורק מתעדכנת, נענית לאתגרים של העת החדשה. יש היום בעיות גדולות, יש היום הפריות חוץ גופיות, ועוד.  צריך גם להתמודד עם המציאות שהשתנה כמו כל מיני טכנולוגיות חדשות שיש היום- דלתות שנפתחות בשבת מבלי שאתה רוצה ועוד. היום מתעסקים בכל הסוגיות האלה אבל הדרך היא אותה דרך חקיקה של פעם, של שאלות, תשובות, של דרשות וכו'. יש גם כמובן זליגה לכיוון האינטרנט, אבל שו"ת סלולארי- זה שו"ת. ושו"תים היו תמיד. אני לא חושב שיש מהפכה מהבחינה הזו, זה עניין של שינוים חיצוניים. מבחינת התכנים הפנימיים אני לא מגלה שום חידוש גדול", עונה פרופסור שנאן, ומסביר כי הספרות התורנית של היום נגישה יותר לרבים: "כיום יש שימוש באינטרנט ובפלאפון וכו', והרבנים מפשטים את הדברים ומציגים אותם בצורה יותר פשוטה, במקביל ודאי לדברים שנשארים בעולם הרבני המסובך, אבל באופן כללי הדברים כלפי חוץ מוצגים ביתר בהירות. יש יותר חלוקה של הידע לרבים".