שרית לוי אשכנזייא פתח בלא מפתח: חשבתם שאתם מכירים את כל חגי ישראל? סביר שאם אינכם קשורים ליוצאי לוב או טוניס, לא נחשפתם לטקס ה'בסיסה'. שווה (וטעים) להכיר
מה הקשר בין אכילת קמח אפוי, מפתחות ותפילה בערבית? ובכן, בקהילות יהדות לוב ותוניס ידוע לכולם שמדובר במורשת עתיקת היומין המפוארת- טקס ה"בסיסה" (בשישא) שמקיימים ב-א' ניסן.
הזמר והיוצר דוד ד'אור נזכר במסורת של משפחתו הטריפולטאית: "בכל א' בניסן, נהגנו להתכנס, המשפחה המורחבת, בבית הקטן של סבתי שבבת ים. שמונה ילדים היו לסבתי ויחד עם נשותיהם והנכדים, זה היה ממש שבט קטן, אבל בדרך מופלאה הבית הכיל את כולנו ולא הייתה תחושת צפיפות, כאילו התרחבו הקירות ויש מקום לכולם".
"הטקס הקסום הזה", ממשיך ד'אור: "נועד לברך ולחגוג התחלה חדשה, ביום בו קרו 10 דברים טובים לעם ישראל ביניהם, ראש השנה למלכים, יום היציאה מגלות בבל, סיום בניית המשכן, יום עם עוצמות אדירות והתחלות חדשות, זה יום בו מודים על כל הטוב שבעולמנו ומברכים את הזולת. הברכות הן לכל העולם, לא רק למלכים או למשפחה ולקרובים, ביום הזה, יום בריאת העולם- מברכים את העולם כולו".
החג המיוחד עליו מספר ד'אור, נחגג גם כזכר למלאכת המשכן שנסתיימה בראש חודש ניסן. לכבוד חנוכת המשכן עשה משה רבנו סולת בלולה בשמן (קרבן מנחה) וה"בסיסה" היא בעצם עיסה מתוקה המורכבת מקמח שנטחן מחיטים קלויות, שמן, סוכר, תמרים, דבלות, צימוקים ותבלינים שונים. בנוסף, המנהג הוא זכר לראש השנה של החודשים, שלפי התורה חל בניסן, והטקס כולו קשור להתחדשות, התחלות ושמחה. יש הנוהגים לבצע את הטקס בכניסה לבית חדש או לאחר לידה.
הטקס מתבצע על ידי ערבוב העיסה באמצעות מפתח נקי, המסמל את פתיחת השנה הבאה. נהוג שאבי המשפחה מערבב את העיסה, בזמן שהאם יוצקת את השמן על העיסה ועל ידיו ותוך כדי הבחישה הוא מברך (בניסוחים שונים): "יא פתח בלא מפתח (הו, הפותח בלא מפתח), יא עטאי בלא מנא (הו, הנותן בלא תמורה), תרזקנה (הרעף עלינו מטובך) ותרזק מננה (ונרעיף ממנו לאחרים)". יש הנוהגים לקרוא גם את הקטע על סיום מלאכת המשכן בפרשת פקודי.
ד'אור, מספר כיצד קיימו את הטקס במשפחתו: "סבתי ז"ל הייתה לוקחת קערה גדולה, בוללת בתוכה סולת בשמן כמנהג בית המקדש, מוסיפה תמרים, שקדים, אגוזים, דבש, כסימבול לשפע, ואומרת את הטקסט של הברכה בערבית, מבקשת שנתפרנס ושיתפרנסו מאתנו. אבי והדודים היו מחזיקים כל אחד את צרור המפתחות שלו, טובלים אותו בבלילה וחוזרים אחרי מילות הברכה בזמן שסבתי שופכת על המפתחות שמן כסימן לשפע גדול, נתינה בלי תמורה, דלת שנפתחת ללא מפתח. זה טקס כמעט סודי, שנחגג רק בתוך הבתים. בשונה מהמימונה הנחגגת ברוב עם, כאן מדובר על משהו כמעט אינטימי, טקס שמזכיר לכולם שבעוד שבועיים יחול חג הפסח, ושהמשפחה היא המרכז".
"הטקס נוהל כולו על ידי הנשים. הן למעשה מובילות את כל טקס הברכות. המילה 'בסיסה' מלשון בסיס, שמחבר את כולנו לשורשנו היהודי. הטקס הוא אלמנט רוחני שנכנס לתוך שיגרת היומיום כשהוא נחגג בכל התחלה חדשה, תינוק שנולד, דירה חדשה וכדומה".
"כילד", ממשיך דוד לתאר, "זו הייתה חוויה מדהימה, ניחוחות של תבשילים, קירבה גדולה- גם פיזית בזכות הבית הקטן, אך בעיקר רוחנית- לאחים, להורים ולבני הדודים. הרגשתי את העוצמה שבאחדות, עוצמה שיכולה להיות במשפחה, בחיבור רוחני וקשר שעובר כמו חוט השני בין הדורות".
האם אתה ממשיך לקיים את המנהג כיום עם ילדיך?
"כן, אנחנו חוגגים את הטקס בבית אמי או חמותי. אני מנסה להחדיר את המסרים המופלאים של הטקס לילדיי, אך לא תמיד זה נוגע בהם באותו מקום שנגע בי. אני מקווה שכשיתבגרו ימשיכו לקיים אותו. חשוב לי שיכירו את זהותם, חשוב לי שיהיה מקום בארצנו למנהגים מכל העדות, שתישמר הזהות של כל עדה לצד חיבור למקום. להבין שאפשר להיות ישראלים מבלי לשלול את מנהגי הגלות, הטעמים והריחות. אני חושב שהישראליות יכולה להכיל את הכל ועדיין לשמור על צביונה, זה רק הופך אותה לעשירה יותר, מלאה ומגוונת".
"אנחנו חוגגים את הטקס בבית אמי או חמותי. אני מנסה להחדיר את המסרים המופלאים של הטקס לילדיי. אני מקווה שכשיתבגרו ימשיכו לקיים אותו"
מתי העצים מתנשקים?
ד"ר מרים גז אביגל, יו"ר הפדרציה העולמית של יהדות תוניסיה בישראל, מצביעה על פן נוסף של המנהג, שמטרתו לרענן ולשמר את הקשר של בני הקהילה עם ארץ ישראל: "הטקס חידש את הקשר לארץ הנכספת, הזכיר את ישיבת הארעי בגולה והפיח את התקווה לבניין ארצנו. באמצעות הטקס התעודדו בני הקהילה והתקרבו רעיונית לחיי הטבע של ארץ ישראל. בכך התייחדו ברוח ובחומר, עם אקלימה, הרריה ועמקיה, שדותיה וכרמיה של הארץ, על ידי אכילת שבעת המינים שהשתבחה בהם. ה'בסיסה' היא תערובת של חיטה ושעורה קלויים וטחונים ובשנים שהגיעו שד"רים מארץ ישראל והביאו באמתחתם פירות יבשים מהארץ, אפפה את הקהילה שמחה רבה. הפירות נגנזו אצל ראש הקהילה, חולקו בסיום תפילת ערבית אור ליום הבסיסה ורוממו את רוחם".
לרבים מסמל טקס ה"בסיסה" את חג האביב. חז"ל אומרים שגם שמו של החודש "ניסן"- מרמז לנס, ומדגישים שכל ניצן הוא נס. האביב, הלבלוב והניצנים שנראים בארץ הם נס הלידה של היחיד והציבור. בהקשר זה, נוסיף שיוצאי תוניס מציינים את החג בר"ח ניסן וגם בט"ו בשבט, כפי שמספרת ד"ר גז אביגל:
"כשהיינו קטנים, הקשר לארץ ישראל היה עמוק ונוגע, לא מנותק מהמציאות" היא נזכרת, "סיפרו לנו שהעצים שואבים את כוחם, פריים וחיוניותם מאדמת ארץ ישראל. כילדים, סיפרו לנו שבערב הזה העצים מתנשקים ועלינו לישון מוקדם שלא נפריע להם והיינו ממש נרגשים. הצצנו בחלונות לראות אם העצים זזו".
ד"ר גז אביגל הוגה את הבסיסה בש' כפי שנוהגים רוב בני העדה התוניסאית: "אצלנו, אמא היתה מדליקה קנדיל (קערה עם מים שמעליהם יצקו שמן זית ובתוכו הניחו פתילות להדלקה) ולתוך קערת הקנדיל שמטה את תכשיטי הזהב שלה ואמרה: 'אם אזכה לראות בבניין הבית, תכשיטים אלו יהיו קודש לבניית בית המקדש'. חגגנו את כל הטקס בחיק המשפחה ואבי היה מברך כל אחד לפי צורכו: בריאות איתנה, לידה בשלום, זיווג הגון וכדומה. זקני העדה יודעים לספר, של'בסיסה' סגולות נשגבות לבריאות הגוף והנפש".
יש משפחות שאצלן קיום הבסיסה הוא סוג של סוד משפחתי ידוע, מה מקור העניין?
"בנושא הזה היה מנהג מעניין: אצלנו בבית חגגו בפורום משפחתי נרחב, אבל היו משפחות שאצלן אסור היה לזר להשתתף בטקס. אני זוכרת שפעם התארחתי אצל אחותי הנשואה. עבור משפחת בעלה נחשבתי זרה ובערב ה'בסיסה' עשו תחבולות כדי שאלך לישון אצל שכנה, מבלי לפגוע בי. לדעתי, הם בעצמם לא ידעו מה מקור המנהג, אבל היתה אמונה שאם זר משתתף בטקס- מישהו ימות מהמשפחה. רק כשבגרתי ובהיותי חוקרת, הבנתי ששורש העניין נטוע בכך שמדובר במשפחות שהן צאצאיות למגורשי ספרד שהסתירו כל מנהג יהודי, ובאמת מי שהתגלה כיהודי- הוציאו אותו להורג. זה הוטמע כל כך חזק ויש משפחות הממשיכות בנוהג הזה עד היום. אני זוכרת שהבת של השכנים, שהיתה חברה שלי, אמרה לי בערב ה'בסיסה': 'מרים אל תיפגעי, אבל סבתא אמרה שלא תבואי היום', צחקתי, אמרתי שאני מבינה".
"מנהג נוסף שהכרתי", היא מוסיפה, "שאם נכנס אליך הביתה בערב זה מישהו זר עם מצרך של ה'בסיסה', הוא משאיר אותו בבית ולא יוצא עמו. לדעתי גם זה בגלל משפחות מגורשות ספרד שחששו מכל עניין של זיהוי כיהודים, שלא יראו אותן יוצאים עם פירות ארץ ישראל וכדו'".
מה דעתך על חידוש ושימור המנהג גם כיום? לכאורה מנהג שנהגו בגלות לשמירת הקשר עם ארץ ישראל, אין לו עוד טעם במדינת ישראל.
"היום לצערי גם בארץ ישראל צעירים מתנתקים מהארץ, אז המנהג יפה, מחזק ומשמר את החיבור החשוב הזה. חברה לא יכולה להתקיים ללא תרבות, ואם לא נשמר דברים חיוביים כאלה, ייכנסו מנהגים שליליים או זרים. המקור היהודי הוא מנהג יפה, מעניין ומשמח, כולו חיובי בעיני וראוי לשמרו".
ודוד ד'אור, מוסיף בעניין הזה: "עם ישראל אוהב לחגוג ואוהב חגים, הרבה פעמים מחפשים סיבה למסיבה, לכן נדמה לי שיש פתיחות לקבל ולחגוג מנהגים מכל העדות, ראו דוגמת המימונה, מנהג שאומץ על ידי כל עם ישראל. חבל יהיה לפספס את הרעיונות המקסימים שמאחורי המנהגים האלה, ואני מקווה שמנהגים אלה לא ייעלמו מהעולם".
לקחו לי את התכשיטים
גילוי נאות, נחשפתי למנהג היפיפה, רק כאשר נישאתי והתקבלתי באהבה למשפחה של אישי- חציה יוצאי טריפולי. את הפליאה הגדולה שאחזה בי בתחילת הטקס, החליפה כעבור דקות התפעלות מהתוכן הקסום ומעורר ההשראה.
כשביקשו ממני את טבעות הנישואין והאירוסין שלי, ככלה צעירה- נבהלתי. כמה דקות מאוחר יותר ולאחר שנשטפו במטבח, אבדו תכשיטיי בתוך הבלילה הרטובה עם תכשיטיהן של כל בנות המשפחה, סגולה לפרנסה טובה. ויש כאלה שהסבירו לי שמדובר בזכר לסירובן של נשות ישראל לתת את תכשיטיהן לעשיית עגל הזהב במדבר אבל תרמו ברצון להקמת המשכן. את העיסה המתוקה חילקו בין בני המשפחה שאכלו בשמחה את הקמח הקלוי ספוג השמן והסוכר וכל אחד בתורו, מצא בצלחתו האישית תכשיט, עד שאחרונת הנשים קיבלה לידיה את האוצר שלה.
בשנה שלאחר מכן הוזמנו שוב לטקס המשפחתי אבל בדפדוף מהיר ביומן התברר שמדובר בתאריך משוער ללידה ראשונה. "אל תדאגי" אמרו לי כולם "זה אף פעם לא קורה בדיוק בתאריך". בניגוד לתחזיותיהם, בני נולד בדיוק בערב ה"בסיסה" וכך יצא שהחמצנו את המפגש המשפחתי. מאחר שבמשפחתו לא נהגו להסתיר את קיום ה'בסיסה', הרשינו לעצמנו כעבור שלוש עשרה שנים, לחגוג את הטקס הססגוני בבר המצווה של בכורנו, עם כל האורחים באולם, שלרבים מהם היתה זו היכרות ראשונית עם המנהג.
וכך בכל שנה, בראש חודש ניסן, כשכולם בפתיחתו או באמצעו של קרנבל הניקיונות לקראת פסח, ובחלק מהבתים כבר אסור להיכנס או לאכול חמץ בחדרים השונים, במשפחה שלנו- כמו במשפחות רבות יוצאות תוניס ולוב- דווקא פותחים את הבית לאירוח המשפחה המורחבת, כדי לברך את התקופה הבאה עלינו לטובה ולהרבות אהבה ואחווה בין בני המשפחה.
נסיים בברכת החג: "שנהיה כולנו חיים, בריאים ופרחנין" ('שמחים', בערבית).
