ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)אלימות נגד נשים במגזר הדתי? יש גם יש. ובהיקפים לא נמוכים משמעותית מאשר בחברה הישראלית כולה. עמותת "בת מלך" פועלת לסייע לנשים האלה לא רק לשרוד, אלא גם ובעיקר להמשיך לצמוח מהמקום אליו נקלעו
היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים מצוין ברחבי העולם בשבת זו. השנה היה גל של רציחות נשים בכל הארץ. בשניים מהמקרים- נשים שומרות תורה ומצוות. הציבור הדתי לאומי מתגאה בערכיות הרבה עליה גדל ועליה ילדיו מתחנכים. אבל, למרבה הצער, פורסמו כבר יותר מדי מקרים כדי להפריך את המשוואה כיפה= 100% של מוסריות וצדיקות. גם הנתון הבא, מצער. לא נוכל להתגאות באחוזים נמוכים יותר של נשים נפגעות אלימות במשפחה מתוך אנ"ש, לעומת האוכלוסייה הכללית, משום שהאחוזים בעניין זה של המגזר הדתי לאומי, וכן החרדי- לא שונים משמעותית מהשאר. האלימות חוצה מגזרים, עיסוקים ומצבים כלכליים שונים. ובשביל לתת מענה לנשים מוכות דתיות וחרדיות הוקמה עמותת "בת מלך".
עמותת "בת מלך" מספקת שירותים מקיפים לנשים נפגעות אלימות במשפחה מקרב המגזר הדתי והחרדי. הגנה פיזית, תמיכה נפשית, סיוע סוציאלי, משפטי וכלכלי, ושירותים ותוכניות שמטרתם חינוך למניעת אלימות במשפחה, סיוע לנפגעי האלימות, שיקום ובניית חיים עצמאיים. העמותה מפעילה שני מקלטים לנשים מוכות מהמגזר הדתי והחרדי, מתוך 14 מקלטים במדינת ישראל. ולמקלט- מגיעות נשים מכל גווני הציבור הדתי- דתיות לאומיות, חב"דניקיות, מחצרות חסידות שונות, ליטאיות, אשכנזיות וספרדיות. הן תגענה מהפריפריה וממרכז הארץ, מערים ומיישובים, מגרעינים תורניים, מהצפון, מהדרום. נשים אקדמאיות, נשים העובדות במקצועות חופשיים, נשים מתחום החינוך, קופאיות ועובדות במשק בית או נשים שלא עבדו בכלל. גם אם תתאמצו, לא תצליחו להצביע על דפוס ספציפי של האישה המוכה, וגם של הגבר המכה- שיכול להיות בעל מקצוע חופשי, ד"ר, רב, מורה, מחנך, עו"ד, רופא, או אברך. בקיצור- זו יכולה להיות כל אחת.
למקלטים תגענה נשים שזהו הפתרון הטוב ביותר עבורן. זה לא מצב אידיאלי, משום שמדובר בעקירת הילדים מהסביבה המוכרת שלהם, בחיים עם 6-12 משפחות נוספות תחת קורת גג אחת, והבריחה מהבית היא מבצע מורכב. הרווחה והעמותה משתדלים לסייע לנשים ככל האפשר במסגרת הקהילה- במרכזים למניעת אלימות, להסתייע בצווים של משטרה ובתי משפט ובמעגלי תמיכה משפחתיים שמספיק חזקים מול הגבר ומהווים הגנה ולמנוע את ההסלמה של האלימות והשליטה בשלב מוקדם יותר.
"במגזר הדתי בנוסף לשליטה ולאלימות יש שימוש בדת. מבחינת מצוות, שבתות וחגים, שולחנות שבת, מפות שמתעופפות. זו הסיטואציה של שבת שהילדים מכירים- התנועה של המפה שמתעופפת, הסירים של יום שישי שמתעופפים. וכמובן נושא הכשרות"
עו"ד צילית יעקובסון, יו"ר עמותת "בת מלך", מתארת: "מעגל האלימות הוא מעגל מאוד מתעתע והוא שואב את האישה לתוכו. לבקש עזרה זה לספר לעצמך- 'אני אישה מוכה, אני אישה שחיה בתוך מערכת אלימה'. זה דבר שלוקח זמן. הנשים שיוצאות החוצה ומבקשות עזרה הן נשים כל כך מוחלשות שמגיעות למצב שהוא באמת קצה הרצף. מקלט זאת אומרת שאין אפשרות לעזור אחרת. יחד עם זאת, הן נשים אמיצות שקמו ועשו את הצעד כנגד הפחד שאף אחד לא יאמין להן. אין לנו ערובה שבמגזר או במצב סוציו אקונומי מסוים זה לא קיים. את רואה הכל מהכל".
מדוע ההבחנה בין נשים מוכות מהמגזר הדתי והחרדי ליתר האוכלוסייה?
"אם נדבר על החצר האחורית שלנו, המגזר הדתי והחרדי, יש את הניואנסים כמובן, אבל בהכללה, זה להוסיף נדבך לאומץ שצריכה אישה דתית שחיה בתוך מערכת אלימה כדי לקום ולפרק את המשפחה", משיבה צילית. "זה לעקור את הילדים מהמוכר ולהגיד- 'זה סיפור החיים שלנו ואני צריכה עזרה כדי להציל את הילדים שלי ואת עצמי'. במגזרים הללו החומות עוד יותר גבוהות. אנחנו חיים בתוך קהילה. המקום של המשפחה, של הנראות שלה בתוך קהילה הוא משהו מאוד בסיסי בנרטיב שלנו. מה יגידו? איך המשפחה נראית כלפי חוץ? החשש לפגוע בשידוכים של הילדים, בשם של המשפחה, לא לבייש. הנושא של שלום בית. זו גם אישה שהקול שלה הרבה פחות נשמע מלכתחילה. יש פער עצום בין איך המשפחה נראית מבחוץ לבין מה שקורה כשהדלת נסגרת. הרי אף אחד לא יאמין לך. המשפחה מבחוץ נראית כפנטזיה. המחירים של החשיפה בתחושה שלה הם מאוד גבוהים. בנוסף, מקור האלימות הוא שליטה והשפלה. במגזר הדתי תוסיפי גם לשליטה שימוש בדת. מבחינת מצוות, שבתות וחגים, שולחנות שבת, מפות שמתעופפות. זו הסיטואציה של שבת שהילדים מכירים- התנועה של המפה שמתעופפת, הסירים של יום שישי שמתעופפים. וכמובן נושא הכשרות. כשהנשים מגיעות למקלט, כמספר הגוונים בתוך המגזר ככה הצורך שלנו להקפיד על ההחמרה הגבוהה ביותר, גם מעבר לכשרות, כדי שאישה שצריכה להגיע ב-1 בלילה, שזה לא יהיה השיקול שלה לא להגיע. אבל גם השיח. הילדים האלה חיו במציאות כל כך רעועה. אנחנו רוצים שהם יעברו למקום שיהיה להם בו שינוי קטן ככל האפשר. ממש ניואנסים של סדר יום, של שבת, חג. נעשה הכל כדי שהילד ימשיך באותו זרם חינוכי קרוב ככל האפשר לזה שהוא הגיע ממנו".
"באופן יחסי האלימות בחברה הדתית והחרדית היא כמו האחוזים של האוכלוסייה הכללית. לאלימות אין קשר לכיפה מסוג כזה או אחר או לאי הימצאותה בכלל"
זו השכנה מהדלת ליד?
כחלק מנושאים רבים שבעבר לא הונחו על שולחן המגזר הדתי והחרדי ועתה מתחילים אט-אט להסתכל בהם באומץ, גם נושא האלימות במשפחה מחלחל פנימה, לתוך החברה הדתית והחרדית. "אלה נושאים שלא הייתה לגיטימציה לדבר עליהם בכלל", מסבירה יעקובסון. "אצלנו זה לא קיים, זה לא באמת יכול להיות כאן. בקהילה בה גדלתי ובה אני מגדלת את הילדים שלי? זאת האמא שיושבת לידי בהפסקת צהריים? זו החברה שלי מהאוניברסיטה? זו מי שהתפללה איתי אתמול בבוקר בבית כנסת, ישבה מאחוריי בשבת 'מברכים'? זאת השכנה דלת לידי? הרבה פעמים אלה נושאים של טאבו, שלא לדבר על סוגי אלימויות כמו אלימות מינית. עם מי את מדברת על זה בכלל? אלה נושאים שלא מדברים עליהם. גם המקום של לשמור, כמעט בכל מחיר, על התא המשפחתי עבור הילדים למען השידוכים וכו', תוסיפי לזה שזה נושא שלא נמצא בשיח הציבורי שלנו. וכשהיום את מגיעה למקלט ונכנסת לבית הילדים- ונשים מגיעות עם 5-6-7 ילדים, תינוקות שמגיעות יומיים אחרי ברית, נשים שנכנסות וצריכות ללדת- אני אומרת- 'ריבונו של עולם, ככה נראים הילדים שאני מגדלת'. זו אחריות שלנו כקהילה לא לעצום עיניים ולהציף את זה. באופן יחסי האלימות בחברה הדתית והחרדית היא כמו האחוזים של האוכלוסייה הכללית. לאלימות אין קשר לכיפה מסוג כזה או אחר או לאי הימצאותה בכלל", אומרת צילית.
לעתים הנשים שמגיעות למקלטים מגיעות עם פריטים ספורים. כמה שקיות סופר, שני חיתולים, טיולון, סל קל, תיק גן. הן אספו את הילדים ממוסדות החינוך ובאו. אם הן היו אורזות פיג'מה הבעל היה חושד שהן מתכוונות לברוח. המקלט מהווה, קודם כל, הגנה פיזית. הנשים והילדים יכולים לישון ללא פחד, מבלי להסתכל מעבר לכתף. הנשים יכולות לכלכל את צעדיהן לאחר המקלט, וכמובן הן והילדים נהנים ממעטפת טיפולית כך שייצאו מהמקלט כתא משפחתי בריא ונורמטיבי. צילית מספרת שרואים את ההבדל בגוון הפנים של הנשים מאז שהן במקלט. הן מזדקפות. יש להן ערך עצמי שוב. והילדים? אומרים שזו התקופה הכי טובה שלהם בחיים. ילדים קטנים שהשיא של חייהם הוא שהייה במקלט לנשים מוכות. מה שנקרא- פרופורציות.
יותר ויותר נשים צעירות מגיעות
אחת המטרות העיקריות והברורות של "בת מלך" היא העלאת המודעות לתופעה של אלימות נגד נשים שתוביל ללקיחת אחריות חברתית למיגור התופעה ולעידוד נשים שנפגעו ליצור קשר עם גורמי טיפול. לרגל היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, בשיתוף פורום הנשים של הבית היהודי, הם יצאו בקמפיין #ישלךבית_בתמלך, במסגרתו הודפסו אלפי מדבקות המעודדות נשים שנפגעו מאלימות לפנות לקבלת עזרה. המדבקות, עם מספר הקו החם של העמותה, יופצו ויודבקו כמעט בכל שירותים ציבוריים ברחבי הארץ, במקוואות, בבתי כנסת, בקניונים, באוניברסיטאות, במכללות וכו'. במקביל, העמותה פנתה למובילות דעת קהל מהציבור החילוני, הדתי והחרדי שהצטלמו עם המדבקות והעלו את התמונה לרשתות.
"התהליך של להעלות את זה לשיח הציבורי ולהגיע לכל אישה שחיה במערכת הזאת ותדע שהיא לא לבד- זה תהליך איטי של עקב בצד אגודל, במיוחד בחברה הדתית והחרדית", מתארת יעקובסון. "בעבר היו מגיעות אלינו נשים בוגרות, שכבר חיתנו את הילדים. היום את רואה במקלט יותר ויותר נשים צעירות עם הרבה מאוד ילדים קטנים. רואים שינוי מגמה. אין לי ספק שחלק משמעותי מזה זה הנושא של העלאת מודעות. הכח שלנו נמדד באחריות שיש לנו, ביכולת להיות חברה שיש לה את האומץ לא לטאטא מתחת לשטיח, להסתכל בעיניים פקוחות על התופעה הזאת ולהגיד- 'זה קיים אצלנו כמו בכל מקום אחר ואנחנו מטפלים בזה'. זו האחריות שלנו שכשאותה אישה שחיה במעגל הזה וחשבה שלא יאמינו לה, כי הכל נראה מבחוץ מושלם, תגיד שהיא צריכה עזרה- היא תדע שיש לה פיתרון, ויש לה ולילדים הזכות לחיות חיים בריאים ונורמטיביים ולא יאשימו או ישפטו אותה. שתדע שיש תקווה", מבקשת צילית.
המקלטים הללו מלאים בכאב שמכווץ את הלב. אבל כגודל הכאב- כך גודל התקווה. שם מאמינים שאפשר אחרת. אבל כדי להגיע לשם ולצאת מהסחרור הנוראי- צריך אומץ רב. והאחריות לתת את הלגיטימציה והאמון לנשים הללו היא שלנו. כאנשים פרטיים וכציבור.
