בין אדיס אבבה לירושלים: ריאיון מרתק עם רד"ר שרון שלום

בריאיון מעמיק, חושף הרב שרון (זאודה) שלום, ד"ר לפילוסופיה, רב קהילת "קדושי ישראל" בקריית גת, וראש הקתדרה ללימודי יהדות אתיופיה בקריה האקדמית אונו, את סיפור חייו המרתק – מילדותו באתיופיה ועד להנהגתו הרוחנית בישראל. הוא מתאר את המפנה המבורך שחל ביחס החברה לעדה האתיופית (אם כי יש עוד דרך לעבור), הבדלים מיוחדים בין מנהגי הקהילה להלכה הרבנית, ואת התגובות הקשות שקיבל כשהוציא לאור את ספרו. וגם: מה הוא מאחל לעם ביום חגה של ירוסלם?

הילדות באתיופיה

ילדותי בכפר קטן בצפון אתיופיה הייתה מקסימה, סוג של עולם מנותק. הרגשה כאילו אין עוד עולם מחוץ לכמה כפרים שהכרתי. ממש "תמים תהיה עם ה' א-לוהיך". הידיעה שהעולם היחיד שאתה מכיר הוא הכפר והסביבה, לא הייתה חסרון אלא היום אני מבין שזה היה יתרון גדול. כאשר האדם חי מתוך תודעה שהכפר הקטן שלו הוא כל עולמו, זו תודעה של חיים שלווים ומלאי שקט ואפילו תמימים.

הכפר שלנו היה ישראלי (המילה 'יהודי' לא הייתה בשימוש) בלבד. בכל פינה ניכרה היהדות: בית הכנסת במרכז הכפר, בית הנידה (לנשים או לאנשים טמאי נפש), הכפר ליד הנהר. בשבת איש לא עבד, כולם ישבו בחצרות המשותפות למשפחות ולא יצאו מגבולות הכפר. הלכנו רק לבית הכנסת ("מסגיד" או "צולות בית"). חשבתי אז שאם אלך ישר עד סוף העולם, אגע בשמיים, כי האמנתי שהשמיים והארץ מתחברים אי שם בקצה. דבר אחד היה ברור:  יש מקום כזה שנקרא 'ירוסלם' (ירושלים). כולם דיברו עליה. ירושלים הייתה חלום, תקווה. מקום עטוף זהב, שופע חלב, ממש גן עדן. התקווה עברה מדור לדור. היו שצמו תשעה ימים לזכר חורבן בית ראשון, ובחודש אב צום של 17 ימים, מראש חודש ועד י"ז בחודש. בזמן תפילה פנו תמיד לירושלים. גם בשחיטת בהמה, הפנו את ראשה לירושלים. חג הסיגד כולו מבטא את הכמיהה הזו, אבל בעיקר חידוש הברית. והכי מפתיע: בעוד בעולם היהודי מתפללים לעלות לירושלים, יהודי אתיופיה התפללו לרדת לירושלים. פעם אחת חבר שלי מספין, ילד אמיץ וחכם, ואני ברחנו מהכפר בלי לספר להורינו, כדי "לעלות לירושלים". היינו בני 7 ו-9 בלבד. היום אני לא מאמין שעשינו את זה. אפשר רק לדמיין את הכיסופים והלהט.

הלימודים באתיופיה

המשנה באבות אומרת: "בן חמש למקרא, בן עשר למשנה…". אבל באתיופיה זה היה שונה. למדתי רק שנה אחת בבית ספר, ואז נאסר עלינו ללמוד. הייתי ילד קטן, לא הגעתי לתפקיד רועה צאן, רק "סגן רועה". בכלל, לא הייתה תרבות של לימוד פורמלי כמו היום. לא היו בתי מדרש לילדים. לאורך ההיסטוריה, רק קבוצות מצומצמות הקדישו את עצמן ללימוד התורה, זה לא היה נחלת הכלל. באתיופיה, כמו במקומות אחרים, רק מעטים עסקו בלימוד קודש, לרוב כהכנה לתפקידים רוחניים. המסורת עברה לא באמצעות כיתה וספרים, אלא דרך דוגמה אישית מהבית: התנהגות, מסורת והווי מהסובבים בכפר ובבית. המסורת חדרה ללב כמו מים שקטים. היא לא נשכחת. עד היום אני זוכר את סבי מסיים לקרוא את ספר התהלים "מִיזְמוֹרֵי דָּוִיד" בשעות המוקדמות של הבוקר.

המעבר לישיבת הסדר

כשחושבים על פערים, אנחנו מדמיינים היררכיה, מה למעלה ומה למטה. אבל המפגש בין יהדות אתיופיה לחברה הישראלית היה בעיניי "תאונה של ההיסטוריה" – מפגש של שתי תודעות, שני דגמים של יהדות: המקראית, וההלכתית-תלמודית. יהדות אתיופיה שמרה במסירות על המסורת המקראית, והפערים המנטליים, התרבותיים, והלשוניים היו עמוקים. למדתי בפנימיות דתיות לפני הישיבה, וקיבלתי הרבה חיבוק ואהבה. אבל הכניסה לישיבת הסדר הייתה כבר סיפור אחר, עולם אחר: עומק, היקף, קצב לימוד, ובמיוחד אם בוחרים במסלול לרבנות.

הצעד הראשון הוא להכיר בכך שיש פער, להבין שיש דרך להשלים. זה קשה אבל זה גם מה שדוחף אותך לעבוד כפול. מה עזר לי? רבנים וחברים שמחבקים ותומכים. ראש הכולל בהר עציון, הרב שלמה לוי שליט"א, אמר לי פעם: "תשקיע בלימוד, תצלול עמוק. וכשתהיה רב, כוח ההשפעה שלך יהיה משמעותי". אני זוכר שאבי שאל אותי בשנה הראשונה: "מה אתה לומד?" עניתי: "תורה". בשנה השנייה: "ומה עכשיו?" עניתי שוב: "תורה". בשנה השלישית הוא כבר שאל בהפתעה: "ומה עם חשבון?" בניגוד לאבא שלי, שלא הבין במיוחד מה אני עושה בישיבה, אמא שלי ז"ל כן הבינה ונתנה לי תמיד הרבה עידוד, אהבה ותמיכה.

קשיי הקליטה

ברור שקליטת יהודי אתיופיה לוותה בקשיים. החברה הישראלית, כמו כל חברה, יש בה טוב ויש בה גם רע. אפשר לראות את הצדדים המדהימים שבה, ואפשר גם לראות צדדים מכאיבים. הפערים היו עצומים תרבותיים, דתיים, שפתיים. ובכל זאת, אחרי 40 שנה מאז החלה עליית יהודי אתיופיה, הקהילה האתיופית הפכה לחלק בלתי נפרד מהמרקם הישראלי. רבים פרצו תקרות זכוכית, השתלבו והובילו. זה מרשים, וזה מעיד גם על עוצמות הנפש של הקהילה, על אמונה והתמדה. אמרו לי פעם שהחברה הישראלית לא מפלה – היא פשוט "מאתגרת" את כולם. גם עולי תימן, מרוקו, בריה"מ – כולם עברו קשיים. פעם ד"ר ממוצא תימני אמר לי בכאב: "איך אתה יכול לדבר כל כך טוב על המדינה הזו, כשלקחו לנו ילדים?" עניתי בחיוך: "לפחות אתכם קנו. אותנו אף אחד לא רצה לקנות…" המסר? לא להיות תמים, אבל גם לא ציני. להבין שהמציאות מורכבת, לא שחור-לבן.

"באתיופיה רק קבוצות מצומצמות הקדישו את עצמן ללימוד התורה, זה לא היה נחלת הכלל. רק מעטים עסקו בלימודי קודש, לרוב כהכנה לתפקידים רוחניים. המסורת עברה לא באמצעות כיתה וספרים, אלא דרך דוגמה אישית מהבית"

האם אתה מרגיש שינוי ביחס החברה לעדה בשנים האחרונות?

בהחלט עברנו תהליך מדהים. אם נשווה למה שהיה לפני עשרות שנים, למשל, כאשר הרש"ר הירש כתב שמי שמקיים יחסים עם אישה שחורה פועל בניגוד להיגיון ולמוסר, הרי שהיום 18% מהנישואין של יוצאי אתיופיה הם עם בני עדות אחרות. בארה"ב, לשם השוואה, שיעור הנישואין בין שחורים ללבנים עומד על 6% בלבד. זה אומר משהו על החברה הישראלית. נכון, נקודת ההתחלה הייתה קשה מאוד. לקחו שבט אחד מישראל, קהילה יהודית מפוארת, שללו את יהדותה, עיכבו את עלייתה לישראל מסיבות שונות ומשונות, לפעמים בניגוד להלכה, ולפעמים גם רבנים וחוקרים התנגדו לשילובה של הקהילה האתיופית בחברה הישראלית כשווה בין שווים, וזה בלתי נתפס. במקרים רבים, הפחד גבר על האהבה. שיקולים הלכתיים "טהורים" שובשו, ובמקום פתרון פשוט של טבילה, הטפת דם, הפכו את האנשים לקורבנות של הליך משפיל. ועדיין, הקהילה בחרה בחיים בדיוק כמו ניצולי השואה. לא לצעוק על העבר, אלא לדחוף את ילדיהם להצלחה, לעתיד טוב יותר. החברה הישראלית עברה גם היא שינוי. היא מתחילה לגלות את העומק, את היופי, את האוצרות של יהדות אתיופיה. פרופ’ יגאל ידין סיפר שלאחר מלחמת 'ששת הימים', נשאל באירופה מדוע הערבים מתנגדים לחפירות בירושלים. הוא ענה: "כי ככל שחופרים עמוק פנימה, מגלים את יהדותה של ירושלים". יהדות אתיופיה היא כמו ירושלים: כדי להבין אותה, צריך לחפור עמוק. אז מגלים את עוצמתה, את שורשיה המקראיים.

נישאת לאישה משווייץ. ספר על ההיכרות.

כשהתחלנו לדבר על נישואים, סיפרה אשתי לפקיד שהיא עלתה משווייץ. הוא שאל: "למה בעצם עליתם לישראל?" היא ענתה בפשטות: "כי אנחנו יהודים ציונים". והוא, בפליאה, ענה: "אני במקומך לא הייתי עושה זאת…". כשהגיע אליי, אמר: "טוב, אותך אני מבין. לעבור מאתיופיה לישראל זה מובן". הוא התכוון לומר שהעלייה מאתיופיה לישראל זו בריחה מהגלות. אבל מאירופה? זו כבר הקרבה. כך שגם פה המניע המרכזי היה אהבה, אהבה לציון, לארץ ישראל, לאמונה. ואותו עיקרון נכון לחברה שלנו. אנחנו צריכים לבסס את הקשרים שלנו על אהבה, לא על פחד. כשוועד בית הכנסת "קדושי ישראל", שהוקם על ידי ניצולי שואה, החליט למנות אותי לרב הקהילה, עיתונאי שאל את חברי הוועד: "איך קיבלתם רב אתיופי?" והם ענו: "אנחנו היינו בשואה, סבלנו מסלקציה כי היינו יהודים. איך נוכל לפסול מישהו אחר בגלל צבע עורו? אנחנו לא מחפשים צבע, אנחנו מחפשים ידע. אנו לא מכירים אתיופי, אנו מכירים את הרב שרון". כשמכירים את האדם, המחיצות נופלות. כך אנחנו נוהגים גם בבית – וכך היינו רוצים שינהגו בעם כולו.

מה יחס הרבנות לקסים (המנהיגים הרוחניים של העדה האתיופית)? ומה יחס בני העדה בישראל אליהם?

שמעתי לצערי מפי בחורי ישיבות, גם ממוצא אתיופי וגם חרדים, אמירות קשות כלפי הקסים: "אפיקורסים", "לא לגיטימיים". ראיתי קס מברך תחת החופה, ומישהו הופתע: "איך זה קורה?" אם מתוך העדה נשמעות אמירות כאלה, מה יגידו אחרים? הרבנות עצמה, יש לומר, לא הכירה מעולם במעמדם ההלכתי של הקסים. ההכרה היחידה שניתנה הייתה בהחלטת ממשלה, לא של הרבנות. עדיין, ברוב המקרים, מתייחסים אליהם כפולקלור, לא כמנהיגים רוחניים, וזה מצער. הקסים מייצגים מסורת יהודית עתיקה, שיכולה לתרום רבות לחברה הישראלית כולה. אנחנו לא מבקשים טובה, אנחנו מציעים מתנה: מסורת חיה מהעולם המקראי, שנשמרה מאות שנים. הרבנות לא "מקבלת", היא יכולה ללמוד. אנחנו "גניזה חיה", שמציעה להחזיר עולמות של רוח. בעניין הזה, אנו לא לבד. אני לומד רבות מפרופ' טובה הרטמן, שניתן לזהות קווי דמיון משמעותיים בין היחס לשאלות מגדריות לבין היחס של הרבנות לקסים. בשני המקרים מדובר ביחסי כוח, הדרה וחוסר שוויון, שמתחזים לעמדה הלכתית אך בפועל נובעים מהטיות חברתיות עמוקות. פעמים רבות, מה שמותר ולגיטימי עבור קבוצה מסוימת, אסור לקבוצה אחרת, והפער הזה חושף לא מעט צביעות וחוסר יושרה.

מהם הבדלים בין מנהגי העדה להלכה הרבנית, ומהי עמדתך?

הוויכוח בין העולם הרבני לעולם של הקסים איננו רק גזעני. זהו מפגש בין שתי מערכות אמונה: התלמודית והמקראית. כל אחת רואה דברים אחרת: מה שנראה לרבנות כהפרה חמורה, אצל הקסים הוא נורמה רוחנית מקובלת. ברית מילה בידי נשים, דחיית מילה משבת ליום ראשון, מתן כסף בשבת כתרומה, קידוש ביום כיפור שחל בשבת – כל אלו נתפסים כהפרות הלכתיות, אך עבור יהדות אתיופיה אלו דינים עתיקים. יש עוד דוגמאות: אין 7 נקיים  אלא טבילה ביום השביעי, איסור על עלייה לבית קברות (נתפס כעבודה זרה), איסור לאכול עוף בחלב, איסור יחסי אישות בשבת. אז ברור שיש פערים, והשאלה היא איך מגשרים. לצערי, הפגישה בין העולמות הייתה שיפוטית, לא דיאלוגית. כדי לשנות, צריך מפגש של הקשבה והבנה הדדית. אני עצמי שילמתי מחיר כבד כשפרסמתי את ספרי "מסיני לאתיופיה", למרות שעבדתי עם רבנים ובתוך מסגרת אורתודוקסית. זה לא עזר. האתגר הוא לא רק הלכתי, אלא חברתי ופוליטי. איך שומרים על ייחודיות, אבל חיים ביחד? זאת השאלה של ימינו.

אתה עומד בראש הקתדרה הבינלאומית לחקר יהדות אתיופיה בקריה האקדמית אונו. האם העדה מעניינת את החברה הישראלית (מעבר לחוקרים)?

כיום אני עומד בראש הקתדרה הבינלאומית לחקר יהדות אתיופיה בקריה האקדמית אונו – שהיא המרכז האקדמי הראשון מסוגו בעולם שהוקם כדי לחקור ולהנחיל את יהדות אתיופיה. כשהעליתי לראשונה את הרעיון, אמרו לי: "קודם תוכיח שהם יהודים". אבל בקריה האקדמית אונו קיבלו זאת באהבה, כי זה עולה בקנה אחד עם אקדמיה רב תרבותית ומגוונת.

כיום אני רואה עד כמה יהדות אתיופיה מעוררת עניין, לא רק בישראל אלא גם בקרב יהדות התפוצות. יחד עם מרטין הרשקוביץ (מייסד "יוצרים זיכרון", בן לניצולי שואה), כתבנו תוכנית לימודים באנגלית על יהדות אתיופיה, בהמלצתו של ד"ר חיים פרי. כותב התוכנית הוא הרב ג'וני סלומון, וכמובן הרעיונות הם רעיונות שצמחו בתוך הקתדרה. תוכנית זו מלמדת תלמידים יהודים ברחבי העולם מהי ציונות, מהי עלייה, ומהי זהות יהודית דרך הסיפור של יהדות אתיופיה. והיום גם בישראל רואים שינוי. לאט-לאט מגלה החברה הישראלית את יהדות אתיופיה לא רק בהיבט הדתי והמסורתי, אלא גם דרך התרבות והמטבח. הקהילה והחברה הישראלית לומדות זו את זו, נפתחות זו לזו. פחות מאבק, יותר שותפות. זה בדיוק מה שאנחנו שואפים אליו: שכל מגזר בישראל יוכל לראות את האוצר של האחר. כל קבוצה מביאה עימה שפה רוחנית ותרבותית עמוקה, ואם נדע "לקרוא" אותה נכון – כולנו נרוויח.

הקתדרה הביאה לשינוי גם באקדמיה. זה לא פשוט כי זה שינוי שיח, שינוי פרדיגמה. לא עוד נרטיב פופוליסטי בלבד, אלא שיח אקדמי עמוק ומכבד. הקמנו גם בית מדרש ללימוד טקסטים אתיופיים לראשונה. בוגרים מצטיינים יושבים ולומדים, מפרשים ומנחילים את השפה והתרבות הזו הלאה. נכתבים מאמרים פורצי דרך. אנחנו מאמינים שהשפה הזו, השפה של יהדות אתיופיה, יכולה להכניס אור גדול לחברה הישראלית.

"כשהתחלתי לכתוב את הספר, לא דמיינתי איזו סערה תתחולל סביבו. הספר הגיע לשולחנם של רבנים בכירים ונתקל בחרמות, איומים, שיחות טלפון קשות. עד היום אני מרגיש את ההדים"

 מהם היחסים בין ביתא ישראל לפלשמורה?

ברור שהקהילה האתיופית איננה מקשה אחת. גם בתוך הקהילה היו תמיד חילוקי דעות, עוד באתיופיה עצמה, ובוודאי לאחר העלייה לישראל. היו מחלוקות לגבי קבלת הרבנות, שמירה על מסורת מקומית, מה לשמר ומה לשנות. בנוסף, פעלו מיסיונרים באתיופיה והשפיעו על קבוצות מסוימות שהתנצרו, וכתוצאה מכך נוצר מתח פנימי גם לפני העלייה. לפני שנתיים פתחנו בקתדרה תהליך פיוס חשוב, בליווי של מנהיגים בני העדה, שעשו עבודה מחקרית וקהילתית רצינית מאוד. הכנס שהתקיים היה מרגש: עמדו יחד קסים, רבנים חרדים, רב עם כיפה סרוגה, כולם על במה אחת. וזה אומר: זה אפשרי. אבל כדי שזה יקרה, צריך אחריות פנימית. לא להאשים אחרים, אלא ליטול אחריות קהילתית. והיום, ברוך ה', יש התקרבות בין הקבוצות. לא עוד "ביתא ישראל" ו"פלשמורה", אלא ביתא ישראל, משפחה אחת. זה מרגש וזה מבורך, ורואים זאת גם דרך החתונות המשותפות. זאת קהילה מדהימה – נכס ולא נטל לחברה הישראלית.

מה עם היהודים שנותרו באתיופיה?

לאחרונה נשאלתי על כך על ידי מנהל בית ספר מארה"ב, שביקר במחנה בגונדר. הוא שאל: "למה המדינה לא מעלה אותם?" הם מתפללים, יש משפחות מפוצלות, המצב קשה. זה סיפור כואב מאוד לא רק מהבחינה היהודית, אלא האנושית. המדינה לא יכולה להשאיר אנשים באוויר, תלויים. צריך להחליט: או שמחזירים אותם לכפרים, או שמעלים אותם לישראל. המתווה כבר קיים. הוא נכתב בשיתוף ארגון "פנימה", וגם אני הייתי מעורב בו. רק צריך ליישם, ולצערי, זה עדיין לא קורה. לדעתי, יש כאן זלזול כלפי הקבוצה הזו. יש אנשים שהיו צריכים לעלות מזמן לפי חוק השבות, ועדיין לא עלו. יש בלבול, חוסר סדר וחוסר הכרעה. הגיע הזמן לסיים את הסיפור הזה בצורה ברורה והוגנת.

ספרך "מסיני לאתיופיה" עורר סערה. ספר על כך.

כשהתחלתי לכתוב את הספר, לא דמיינתי איזו סערה תתחולל סביבו. הרב פרופ' דניאל שפרבר זיהה מראש עד כמה הספר חשוב, לכן הוא דחף, ליווה ומימן אותו באופן אישי. הספר הגיע לשולחנם של רבנים בכירים, כולל הרב הראשי, ונתקל בחרמות, איומים, שיחות טלפון קשות, ואני עדיין מרגיש את ההדים. אבל היום אני מבין שהיה שווה לשלם את המחיר. כי אם בעבר איש לא הכיר את המושג "הלכה אתיופית", היום גם אלו שהתנגדו לספר מבקשים לקרוא אותו. אפשר לא להסכים, וזה לגיטימי, אבל יש הבדל בין התנגדות עניינית לבין מתקפה אישית. לצערי, חלק מהתגובות חרגו מכל טעם טוב. זה לא היה קל לי ולמשפחתי. אבל כדי לשנות תודעה, צריך אומץ וסבלנות. זה תהליך. והספר, שזכה גם לתרגום לאנגלית, כבר נמצא כיום בבתי מדרש ברחבי העולם – מארה"ב ועד דרום אמריקה. הוא הופך, לאט-לאט, לחלק מהפסיפס היהודי. וזה, בעיניי, הישג עצום.

יום ירושלים

ביום ירושלים אמרנו שאין אנו מתפללים לעלות לירושלים, אלא דווקא לרדת אליה. לא כפעולה פיזית, אלא כסמל לרדת אל עולמו של הזולת, להקשיב לו, להסתכל עליו בגובה העיניים, מתוך קרבה ואנושיות. לא להתנשא מעליו, אלא להיפגש עימו ממקום של שותפות וענווה. בימים אלו, אנו זקוקים במיוחד לתודעה הזו – תודעה של צניעות, של הקשבה, של ראיית האחר. ירושלים, שלא נחלקה לשבטים, מסמלת את האחדות, את הרעיון שכל ישראל חברים. מדינת ישראל היא אור גדול, היא נס גדול, ובפשטות, היא מתנה לא מובנת מאליה. בבקשה, בואו נשמור עליה.