מערכת שבתוןאת אבי רט, שנלחם יחד עם צבי פלדמן באותו גדוד שריון של ההסדרניקים, תפסה הידיעה על החזרת שרידי גופתו של צביקה שעה שעמד בכניסה למחנה בירקנאו-אושוויץ, שם הדריך קבוצה של מבוגרים, בני דור שני ושלישי לשואה
בדיוק כשעמד אבי רט להתחיל את הסיור, הטלפון שלו לא הפסיק לצלצל. "החזירו את צביקה", בישרו לו חברים מהארץ.
סערת הרגשות ניכרה על פניו. הוא התנצל בפני הקבוצה על ההצפה הרגשית וסיפר לחברי הקבוצה על עשרות שנות מאבק ופעילות למען צביקה הי״ד. על חברו צבי פלדמן הי"ד שנהרג בקרב סולטן יעקב ב-1982 עם חברים נוספים. הוא סיפר גם על אביו של צבי פלדמן, אברהם ז״ל, ניצול שואה, שצביקה היה קרוי על שם אביו (הסבא) שניספה בשואה.
אבי המשך את הסיור בבירקנאו-אושוויץ, סיור שלפתע קיבל משמעות מיוחדת. מעגלי החיים של העם היהודי.
"היינו גדוד שריון שאנשי הצוות שלו היו ברובם הגדול הסדרניקים", נזכר אבי בקרב סולטן יעקב. "הגדוד שלנו היה מיועד להילחם בצבא הסורי, והיעד שקבעו לנו היה ציר דמשק-ביירות. על האזור והגיס כולו פיקד יאנוש בן גל, וסגנו היה אהוד ברק. הם דחפו להכניס את הכוחות מהר ככל האפשר לאזור הבקעה, שהיו בו כוחות אויב רבים שנערכו מבעוד מועד".
"נסענו בציר מיכה המוביל לצומת משולש טובלנו – צומת אסטרטגי, שכל מי שנוסע על הציר הזה חייב לעבור שם", אבי ממשיך לתאר. "הורו לנו להיכנס לציר הזה בלא כל הכנה מיוחדת, ללא שום מידע מודיעיני מדויק ועכשווי, למרות שידעו שמדובר במקום עם פוטנציאל גדול למארב של כוחות אויב. למרבה הצער, כך באמת היה. בדיעבד, התברר כי הסורים הכינו לנו מארב עם כוח עודף – הם היו מרובים ביחס של פי 12 מבחינת מספר הכלים וכוח האדם".
"הם התמקמו על הרכסים הגבוהים מסביב, כך שהיו עדיפים עלינו טופוגרפית. הם תקפו אותנו, והיה להם גם את יתרון ההפתעה: הכלים שלהם היו יותר מזוודים ותקינים, לעומת הכלים שלנו, שהיו לאחר שתי יממות של לחימה רציפה. זה השפיע גם על החימוש וגם על כמות הדלק שנותרה, כך שהכוח הסורי פגע בכלים רבים שהיו לנו פזורים בשטח".
התוצאות היו קשות וכואבות: 20 הרוגים, 6 שבויים ונעדרים, ועשרות פצועים. בנוסף, היו הרוגים ופצועים גם בכוח שבא לסייע ולחלץ אותם.
בתום הקרב נותרו שמונה טנקים ישראליים בידי הסורים, ושישה לוחמים הוכרזו כנעדרים. גורל שלושה מהם התברר לאחר מכן: זוהר ליפשיץ נהרג במהלך הקרב, נקבר בסוריה, וגופתו הוחזרה לישראל בתום המלחמה; אריאל ליברמן נפל בשבי הסורי ושוחרר כעבור שנתיים; ואילו חזי שי נפל בשבי ארגון הטרור של אחמד ג'יבריל, ושוחרר שלוש שנים לאחר מכן, במסגרת עסקת ג'יבריל. בטנק של צביקה פלדמן היה גם זכריה שלמה באומל ז"ל, שגופתו הוחזרה לפני כ-5 שנים. יהודה כ"ץ עדיין בחזקת נעדר.
האם הייתם מודעים שממשיכים לחפש אחר הנעדרים מהקרב?
"כל השנים היינו מעורבים בעניין. חודש אחרי הקרב, ידענו על שישה נעדרים. במהלך 43 השנים שחלפו מאז, פעלנו בארץ ובעולם – בפגישות עם דיפלומטים, בהרצאות ובהפגנות. הסתובבתי בכל העולם כמעט, בפעילויות כאלו ואחרות, כדי לברר מה עלה בגורל הנעדרים שלנו מקרב סולטן יעקב".
"היינו כל הזמן בקשר רציף, החברים מהגדוד ומשפחות הנעדרים. היינו ממש כמו משפחה אחת גדולה. אצל משפחת כ"ץ קיימנו במשך שנים שיעורים בבית הוריו. באירוע גדודי גדול שערכנו לפני כשנתיים בלטרון, השתתפו כמובן משפחות הנעדרים, כחלק מהגדוד", הוא מדגים.
"חשוב לציין כי משפחות הנעדרים נאבקו כל השנים לקבל מידע, מוסיף אבי. "הייתה תקופה שהצבא רצה להכריז על נעדרי סולטן יעקב כחללים שמקום קבורתם לא נודע. המשפחות סירבו לכך ורצו לראות ראיות פורנזיות או אחרות. ולכן, עד עתה הם לא הוכרזו כחללים אלא כנעדרים. כעת הותר הספק כלפי פלדמן".
"בתקופת שיחות אוסלו, בשנים 1992-1993, כל הזמן פעלנו בתיאום הממשלה ונגדה, שלא יחתמו על הסכמי אוסלו עד שערפאת לא יספק מידע על הנעדרים. אבא של באומל, שהחזיק גם באזרחות אמריקנית, טען כל השנים שחצי דיסקית של בנו זכריה נמצאת אצל ערפאת בתוניס. לא התייחסו ברצינות לטענה זו, אך בהמשך התברר כי הוא צדק. מבחינתנו, כחברים לקרב ולנשק, עם מעט הנחמה שיש על הבאתו לקבורה של צביקה הי״ד – הפצע עדיין פתוח ומדמם, עד התרת הספקות בעניין יהודה כ״ץ", מסכם אבי.
