שירה סגלבזמן שאנחנו פותחים את שנת תשפ"ה בבית עם משפחתנו, יש מי שחוגג את חגי תשרי רחוק מהבית ובתנאים פחות מוכרים. רגע לפני שהם חוזרים לעוד סבב מילואים, לוחמים מספרים על המילואים האינטנסיביים, מתארים את הקושי שלהם לחזור לשגרה, ומשתפים בתחושות המורכבות לסגור חג בבסיס: "מצד אחד זה מבאס לא לחגוג עם המשפחה, מצד שני זו זכות גדולה בתקופה הזאת"
"זו תחושה של תקופה היסטורית, שאנחנו חלק ממשהו גדול, תקופה שכל כולה מכוונת לשמירה ולהגנה על המדינה ועל העם. אין ספק שהיא גם מאתגרת, אולם זו זכות גדולה להיות לקחת בה חלק משמעותי ולשרת בתפקיד הזה", אומר נועם ניסן, בן 27 מפתח תקווה, סטודנט למשפטים ויועץ תקשורת. הוא מפקד מחלקת סיור בגדוד 9260. נועם גויס בתחילת המלחמה למילואים, ועד לראש השנה יעשה מעל 220 ימי מילואים, השחרור הראשון שלו מאז פרוץ המלחמה היה בפורים, ומאז פעם בשבוע-שבועיים הוא נקרא למילואים.
ישן עם מדים
לצד תחושת השליחות ומסירות הנפש, נועם מודה ששירות המילואים מקשה עליו לנהל שגרה. הוא מרגיש חוסר ודאות תמידית, הן בשל המצב עם הצפון וחוסר ידיעה לאן פניה של המלחמה, והן בשל העובדה שהוא צריך כל הזמן "לישון עם מדים ונעליים" ולהיות דרוך. "במיוחד לאחר ההלם של שמחת תורה, בכל רגע נתון התיק של המילואים מוכן, כי אני לא יכול לדעת מתי תהיה הפעם הבאה שיקראו לי, בדרך כלל זה מגיע בהתרעה קצרה. גם כשלא, אז זאת התחושה הכללית שלי – שאני קובע תוכניות ולא יודע אם הן בכלל ייצאו לפועל ומתי. לכן, מאוד קשה לקבוע תוכניות לטווח ארוך, וקשה לנהל שגרה נורמלית כשאני כל הזמן בתחושה של עוד רגע אני חוזר למילואים, וצריך להיות מוכן עם הציוד הנדרש בכל רגע נתון. הופתענו פעם אחת ואנחנו לא רוצים להיות מופתעים פעם שנייה, ולכן אנחנו מוכנים בכל רגע להקפצה. זה נותן תחושה של מוכנות במובן מבצעי, אבל במובן הנפשי אני כל הזמן בתחושה ארעית, ומרגיש שהכל זמני ולא יודע אף פעם מתי המציאות תשתנה".
עם אלו קשיים נוספים התמודדת בדרך?
"אומנם זה לא קשור בצורה ישירה למילואים, אבל הייתי אמור להתחיל תואר ומצאתי את עצמי מתחיל אותו באיחור של חצי שנה. הייתי אמור גם להתחיל עבודה חדשה, אבל גם זה התחיל באיחור. עד שחוזרים לשגרה, שוב יש מילואים. בזמן החופשי שלי, כשאני רץ ומתאמן, אני שומע שיעורים של התואר. אנשים בדרך כלל שומעים מוזיקה – אני שומע הקלטות של הקורסים כדי לצמצם את הפער".
במילואים עצמם, אחד האתגרים של נועם הוא לפקד על חיילים שמספר ימי המילואים שלהם הולך וגדל, דבר שיוצר עומס על משפחות החיילים שנאלצות לתפקד לבד ביומיום. הרבה פעמים הוא שמבשר לחיילים שאי אפשר לצאת הביתה כי צריך להישאר במילואים. "זה מאתגר. אני חווה את זה על בשרי ולכן מבין טוב מאוד את המורכבות של החיילים", מסביר נועם, "לאחד יש לימודים, לשני יש עבודה, ולשלישי יש משפחה בבית שמחכה לו. יש לי חייל שהתחתן, ואחרי שבועיים חזר למילואים. אני יצאתי פעם ראשונה לחתונה שלו וחזרתי למילואים. החתונה שלו הייתה בחצר של הבית, בשבועות הראשונים של המלחמה. יצאנו כולנו וחזרו באותו יום לבסיס. חייל אחר שלי, אח שלו נהרג במלחמה. הוא יצא לשבעה וחזר בסיומה להמשך מילואים. חייל נוסף שלי – אשתו אמורה ללדת תוך כדי המילואים".
התפקיד מצריך מנועם כל הזמן להתחשב באנשים ולחזק את תחושת המשמעות של שירות המילואים, כדי לצלוח את התקופה הזו על הצד הטוב ביותר, ככל הניתן. חרף הקשיים שנועם וחייליו מתמודדים איתם, נועם מציב את הפוקוס על הערבות ההדדית, ועל תחושת מסירות הנפש למען העם, למען הארץ ולמען המולדת.
"שלחתי בקבוצה שבתקופה הקרובה צריך אנשים שייתנו יותר ימים כדי לאפשר למי שצריך לצאת הביתה. יותר משליש המחלקה הסכימו לבוא לעוד ימים. יש לי שני חיילים שלא גויסו, וביקשו להצטרף ושנמצא להם תפקיד. למרות האתגר, חיילים מגיעים ונותנים מעצמם. הם מרגישים את תחושת המשמעות ושהם נחוצים במלחמה, וזה לא מובן מאליו. אלו אומנם ימים ארוכים של מילואים, ועדיין אנשים ממשיכים להתייצב כשקוראים להם למילואים. בנוסף, החיבוק החם שאנחנו מקבלים מעם ישראל הוא לא מובן מאליו ואנחנו לא מתרגלים לזה. כשהיינו בהלם הראשוני, אזרחים חיכו לנו והביאו לנו ציוד ואוכל. מטורף לראות את זה ממשיך גם הרבה זמן אחרי שהתחילה המלחמה. אנשים ממשיכים לפנק חיילים, וזה נותן תחושה טובה וכוח".
נועם אומר שאין ספק שהוא היה מעדיף שגרה נורמלית אך יודע שהם יגיעו לאן ואיפה שצריך אותם, מתוך מחויבות למדינה ותחושה שהם חלק משרשרת הדורות. "אני מרגיש שזאת זכות ללכת עם נשק, לעלות על מדים. סבא של סבא שלי לא היה חולם על זה, ואני בדור שזוכה לזה. באלפיים שנות גלות, פוגרומים כמו שחווינו בשמחת תורה היו מתרחשים על בסיס שבועי, ועכשיו יש לנו זכות להשמיד את הרוע ולהילחם בו. זאת זכות גדולה, ואנחנו ב"ה נשאיר לילדים שלנו מדינה ומציאות טובה יותר", הוא אומר בגאווה.
נועם וחבריו יחגגו את חגי תשרי בבסיס שלהם. התחושות שלו בעניין מורכבות. "מצד אחד זה מבאס", הוא אומר, "אנחנו יוצאים למילואים על כל תקופת החגים; מצד שני, אני מרגיש שזה נותן לחגים משמעות מיוחדת. לעשות מניין בראש השנה בצבא זה משהו מיוחד, חוויה יוצאת דופן, להדליק נרות בצבא, ליל הסדר באמצע עזה, יש לזה צד מיוחד. חג חנוכה למשל, זה זכר למלחמות של פעם, זה משמעותי להיות חלק ולהתחבר לשרשרת הדורות של העם היהודי. זה מיוחד להגיע ליום הדין על מדים ומתוך מסירות נפש לעם ישראל. למרות האתגרים, יש רוח חזקה ואנשים מגיעים ומתייצבים, כאמור. זאת תקופה מאתגרת, ומצד שני צריך לזכור שאנחנו ברגעים היסטוריים וצריך להרים את המבט מהקשיים העכשוויים ולראות את הכלל, את הזכות שלנו לחיות בתקופה מכוננת, במדינה ועם צבא משלנו. מי שקם על העם היהודי יודע שישלם על זה מחיר כבד".
דרוכים כמו קפיץ – גם בחג
"כמו רבים, בשמחת תורה הייתי בבית הכנסת, ובאמצע תפילת ההלל התחילו אזעקות", נזכר בנימין לוי, סטודנט בן 27 מירושלים, משרת במחלקת ה-7 (מרגמות). "בהתחלה שמעתי 'בום' וראיתי עשן מכיוון בית לחם. היינו בלי טלפונים, אז לא יכולתי להתעדכן מה קורה. אמרתי לעצמי, בטח קרה עוד מבצע בעזה כמו שקורה בכל כמה חודשים. ירו קצת על ירושלים, וזה יעבור. ואז אני שומע עוד אזעקה ועוד אחת, ואחד הבחורים הגיע לבית הכנסת והודיע שיש מלחמה בדרום. לא דמיינתי לעצמי שמדובר בסדר גודל כזה. לקראת 10:30 פסקו האזעקות, אז לאחר התפילה הגעתי הביתה לסעודת חג ולשנ"צ. פתאום מעירים אותי, ואני שם לב ששני חברים שלי על מדי ב' אצלי בסלון. השעה הייתה 16:00 בצהריים, הם קראו לי לבוא ואספו אותי".
יום למחרת בנימין היה אמור לטוס, וכמובן שזה לא קרה. במקום דרכון ובגדים לנופש, הוא ארז בתיק מדים וציוד לחימה. הוא וחבריו עלו צפונה כדי להגן על קריית שמונה. הם ירו פצמ"רים לכיוון לבנון במשך כארבעה חודשים, ובזמן הזה שנת לימודים החלה – ובנימין פספס את רובה. אבל בדומה לנועם, גם בנימין חש שהקושי העיקרי שהוא חווה מפרוץ המלחמה המלחמה ועד היום, הוא תחושת אי ודאות גדולה ולאן המלחמה תוביל.
"בסביבות ראש חודש חשוון, שבועיים אחרי שהחלה המלחמה, עשו לנו שיחה עם קצין מודיעין של היחידה", משחזר בנימין. "שאלנו אותו מתי זה ייגמר, והוא אמר לנו שאם נדליק נר שמיני של חנוכה בבית – שנגיד תודה. היינו בטוחים שהוא מגזים".
"אחרי קריית שמונה, העבירו אותנו לשטח לתוך נחל דישון, בסמוך ליישובים ברעם, אביבים ודובב. היה קשה להיות בשטח. מצד שני, אין יותר מספק מלהילחם את המלחמה הזאת, בידיעה שאם אנחנו לא נעשה את זה אף אחד לא יעשה את זה במקומנו. עכשיו זה התור שלנו. גם אם יצטרכו אותנו עוד שנים קדימה, אנחנו נילחם ונתגייס למען המטרה. זאת התחושה שהולכת איתנו לאורך כל הדרך. חלק מהחבר'ה פה עזבו נשים בהיריון, ילדים קטנים, ביטלו חופשות, דחו לימודים – הכל במטרה לשמור על ביטחון המדינה".
בימים אלו בנימין יורד לסבב שלישי של 55 ימי מילואים, ועד כה עשה יותר מ-150 ימי מילואים. גם הוא יאכל תפוח בדבש – בבסיס.
איך בדרך כלל אתה חוגג את ראש השנה?
"אנחנו חוגגים כל המשפחה ביחד, הולכים לבית כנסת. יש אווירה מיוחדת ומרגשת, שרים את הפיוטים 'אחות קטנה' 'עוקד והנעקד והמזבח'. יש תקיעת שופר, אוכל טוב – כמו שראש השנה צריך להיות".
מהן התחושות שלך לקראת ראש השנה הזה, שיהיה שונה משנים קודמות?
"לא כך תכננתי שייראה ראש השנה, לא אשקר. אמנם שמחתי שקיבלתי זימון למילואים ושיש לי את הזכות להגן על עם ישראל, אבל התבאסתי לגלות שזה נופל על החגים. שלא תהיה תפילה חגיגית ומיוחדת בבית הכנסת, אי ודאות אם בכלל יהיה מניין, אם יהיה שופר. זה לא האידיאל, אבל תחושת המחויבות היא המובילה אותנו אל המטרה לשמה התגייסנו. אנחנו לא שוכחים שהמחבלים הארורים והשפלים רצחו, טבחו, ביתרו, אנסו, בזזו וחטפו יותר מ-1,000 מאחינו. אנחנו יודעים טוב מאוד מה אנחנו עושים ומה המטרה שלנו פה, ולכן מסירות הנפש עבור העם, המדינה והארץ היא מעל הכל".
פרט לבנימין, גם אחיו ייעדר מהבית בחג בשל מילואים. כמובן, שאר בני המשפחה מבואסים לפתוח את השנה בלעדיהם. "זה קשה למשפחה", מודה בנימין, "אבל הם ואנחנו לא שוכחים לרגע שזה בנסיבות כאלו, שאחי ואני עושים את הדבר הכי חשוב שיש. אנחנו מעדיפים להתרכז בזה, בתחושה שאנחנו מגינים על עם ישראל. מבחינתי, כל עוד יש מלחמה, שוב דבר לא יותר חזק מזה, ואם צריך אני אבטל עוד חופשה ואבלה גם את חגי תשרי תשפ"ו ותשפ"ז בתוך הרצועה".
***
יש משהו שאתם רוצים למסור לחיילים אחרים שנשארים בבסיס החג?
נועם: "אנחנו סוגרים חגים כדי שעם ישראל יוכל לחגוג. זה משמעותי, זה העיקר. את הניצחונות שלנו עוד יחגגו שנים קדימה. צריך לזכור את זה בתוך הבאסה של מרחק מהמשפחה. צריך להרים את המבט להסתכלות רחבה ולהיכנס לפרופורציות. בראש השנה תוקעים בשופר זכר למסירות הנפש של יצחק בעקידה, כשאנחנו במילואים עם מדים ונשק אנחנו זוכים למסור את הנפש בשביל עם ישראל, ובזכות זה ניכתב ונחתם לשנה טובה".
בנימין: "עם כמה שזה לא הכי כיף, מציאות אכזרית שלא בשליטתנו כפתה עלינו משהו אחר, משהו שלא הכרנו. אנחנו נתמודד עם מה שיש ונהיה דרוכים כמו קפיץ לכל הקפצה, שום דבר לא יעצור אותנו, ואין דבר יותר חשוב ממלחמת מצווה ולהשמיד את עמלק. ה' איתנו, ואנחנו עושים שליחות קודש. אנחנו לא בחרנו את המלחמה הזאת, היא נכפתה עלינו, אבל אנחנו מנחילים לחמאס אבדות קשות. מכל הנהגת הארגון (הזרוע המדינית והצבאית) נשארו רק חאלד משעל ויחיא סינוואר, כל השאר חוסלו. נגמרו הימים שלא יכולנו לעשות כלום והיינו הולכים כמו עדר כבשים למשרפות, עכשיו יש לנו צבא חזק ויש לנו יכולת להגן על עצמנו. זאת זכות לשרת את המדינה גם בחגים! זה לא עול ולא חובה. ברוך ה' שיש לי זכות להגן על עם ישראל בתקופה הזאת".
