הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)מי שמצוי בתוך עולם ההלכה והפסיקות ההלכתיות, יודע שדווקא אצל פוסקי ההלכה החרדים ניתן למצוא את הקולות הגדולות ואת ההיתרים המפליגים ביותר בהלכה, יותר מאשר אצל רבים מרבני הציונות הדתית. אך במגבלה אחת: אצל הפוסקים החרדים, הפסיקות הללו תמיד יינתנו בחדרי חדרים ובאופן פרטני. הן לעולם לא ייצאו החוצה.
על אותה הדרך, בכירים מתוך מערכת בתי הדין מספרים שלעיתים דווקא הדיינים החרדים (ובעיקר ספרדים) נוהגים באופן מקל יותר עם בעלי הדין ועם מתגיירים, יותר מאשר דיינים ציונים דתיים אשר מפגינים יחס נוקשה.
למה זה כך?
את התשובה הקולעת ביותר לכך שמעתי מפי רב חשוב שסיפר לי על שיחה שניהל פעם עם פוסק הלכה חרדי. "אתה יודע מה ההבדל בין פוסקי ההלכה שלנו לפוסקי ההלכה שלכם?", שאל אותו איש ההלכה החרדי. "אצלנו, החרדים, ההלכה עובדת אצלנו. אצלכם, הציונים, אתם עובדים אצל ההלכה".
carmine-savarese-
אותו איש הלכה עמד על תובנה עמוקה בנוגע למקומה של ההלכה בעולמנו. בעולם החרדי, מגדיר הזהות איננו שמירת ההלכה. הזהות נקבעת על ידי ההשתייכות הקהילתית. לכן, משקל עצום יינתן למאפיינים שאין להם כל קשר להלכה – צורת הכובע, סגנון החליפה, אורך הגרביים, סוג כיסוי הראש, גודל הכיפה, צורת הפאות והזקן, ההשתייכות למוסדות ועוד. כל עוד מסגרת זו נשמרת, האדם נחשב חרדי, גם אם הוא לא מקפיד על פרטי פרטיה של ההלכה. לכן, נמצא שם יחס סובלני כלפי מי ש"נופל" בעניינים הלכתיים, אבל יחס של 'ייהרג ובל יעבור' כלפי מי שחס וחלילה יעז לעבור על קוד הלבוש וההזדהות של הקהילה החרדית. באותו האופן, במקרי הצורך יקלו שם מאוד בעניינים הלכתיים. הם לא מפחדים מקולות בהלכה, כל עוד המסגרת נשמרת. העיקר שאדם נמצא בתוך הקהילה.
מודל דומה אומץ על ידי החרד"לים, אלא שהזהות המכוננת של עולמם איננה ההשתייכות הקהילתית כי אם תמיכה בארץ ישראל השלמה. דומני שזו הסיבה שאם רב מתון (שיוגדר כמובן כ'שמאלני' על ידיהם) יכתוב קולא קטנה במנהג הקטניות, הם יתקפו אותו ויקראו לו 'רפורמי'. אבל אשת ימין מובהקת שנשואה ללא-יהודי(!), יקבלו בזרועות פתוחות. ברגע שארץ ישראל הפכה לעיקרון המארגן, אפילו התבוללות מקבלת יחס סלחני (ולמרבה הצער, יחס דומה ניתן לעבירות שבין אדם לחברו).
בעולם הציוני-דתי המיינסטרימי, ואפילו הליברלי, המצב שונה. בגלל הפתיחות התרבותית של המגזר הזה, אין אצלו מאפיינים תרבותיים מובהקים הגודרים את זהותו. יש אצלו כיפות ממגוון צורות, ולבוש שדומה בעיקרו ללבוש המקובל בכל העולם המערבי. הוא פתוח לתרבות הכללית ודובר שפות תרבותיות שונות. מה, אם כן, יגדיר אותו ויגבש את זהותו? כאן נכנסת ההלכה. שמירת ההלכה היא הגורם היחיד שמבחין בין הציוני-דתי ובין מי שאינו הוא. העובדה שהוא שומר שבת והאחר לא, שהוא אוכל כשר והאחר לא, וכך הלאה, היא שמגדירה את הזהות הציוני-דתי. לכן, הוא פחות מרשה לעצמו 'לטייל' בה, כפי שפוסקי הלכה חרדים מסוגלים לעשות. ההלכה אצלו היא הרבה מעבר לאמונה ולאידיאולוגיה, היא מגדיר זהות. לכן, הוא מפחד ממנה יותר וחרד לגבולותיה. הוא עובד אצלה.
כך, במקרים רבים נוצר יחס הפוך בין מידת הפתיחות הרוחנית והתרבותית של המגזר ובין היחס שלו להלכה. ככל שהוא פתוח תרבותית, כך הוא יהיה שמרן מבחינה הלכתית. הדבר יכול להסביר את האנומליה אצל הראי"ה קוק. מצד אחד הוא היה פורץ דרך מבחינה מחשבתית, אך דווקא בהלכה היה שמרן. האם ייתכן שדווקא משום שהיה פתוח כל כך מבחינה רוחנית, הוא חשש יותר לגבולותיה של ההלכה?
כל מה שכתבתי הוא כמובן הכללה, אבל לדעתי מבטא תופעה עמוקה. דווקא אצל אנשים פתוחים יותר תמצאו לא פעם יחס נוקשה יותר להלכה, עד כדי פחד. באופן אישי, על אף זהותי הציונית-דתית, אני קרוב בעניין הזה יותר לגישה החרדית. זהותי היהודית-ישראלית מוצקה, ועל כן אינני מפחד מההלכה. אדרבה, אני רואה הזדמנות במציאות ימינו כדי להחיות אותה.
אני כותב את כל זאת מפני שהשבוע מונו 21 דיינים חדשים לבתי הדין הרבניים בישראל. החלוקה הייתה כמקובל בין שלושה מגזרים: 7 חרדים אשכנזים, 7 חרדים ספרדים ו-7 מהציונות הדתית. אינני מתייחס אישית לאף דיין, אלא רק רוצה להעיר לאור מה שכתבתי לעיל, שהחלוקה הזו אינה מעידה בהכרח על גישתו ההלכתית של אף דיין. הכיפה הסרוגה אינה ערובה לגישה הלכתית מתונה. הדבר תלוי בתפיסת הזהות העצמית של הדיין, לא בסוג הכיפה שעל ראשו.
(הערת המערכת: טור הדעה מבטא את דעת הכותב ולא בהכרח את דעת מערכת 'שבתון')
