פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)אחת התופעות המאפיינות את הכלכלה העולמית בת זמננו היא ההפרטה. עיקרה: העברת נכסים ציבוריים וסמכויות שלטוניות מהממשל לידיים פרטיות. פעולה זו מעוררת שאלות בכמה מישורים: האם יש תחומי ליבה שאין להפריטם כלל? אפילו אמרנו שהפרטה ראויה במקרים מסוימים, מהו התהליך הראוי לה: האם יש לעשות כן באמצעות מכרז, הענקת זיכיון, וכיוצא באלה הליכים שישמרו על עקרון השוויון? האם יש להחיל מגבלות שיבטיחו את "פיזור" הנכסים, כדי למנוע בעלות צולבת שתביא לריכוז רוב ההון בידי קבוצה קטנה של בעלי הון? כיצד להבטיח שנכסי הציבור יימכרו במחיר ראוי, ולא יימכרו לקונה בנזיד עדשים, ובמחיר הנמוך באופן ממשי ממחיר השוק שלהם? האם וכיצד יש להבטיח שבשעת חירום תוכל המדינה לשוב ולהלאים את הנכסים החיוניים לתפקודה? כיצד יש לנהוג בנכסים המופרטים במצבי משבר?
שאלות אלה ואחרות, נדונו הרבה בספרות המשפטית והכלכלית, בארץ ובחו"ל. בכמה הרצאות מאלפות שנשא באחרונה שופט בית המשפט העליון חנן מלצר, נדונו ביטוייה השונים של ההפרטה לאור מקורות המשפט העברי. עיון זה חושף תובנות מרתקות, וממחיש פעם נוספת שעם קצת מאמץ ויצירתיות ניתן ליצור זיקה מרתקת בין המשפט הישראלי בן ימינו לבין המקורות היהודיים העתיקים.
בעולם ההפרטה בן ימינו מקובלת הדעה שישנם נכסים וזכויות שאינם בני הפרטה, דוגמת שירותי חינוך, בריאות, רווחה, שפיטה, ביטחון וכיוצא באלה.
גם כאשר ניתן היתר להפריט נכסים, מוטלות בדרך כלל מגבלות שונות על מקבל הנכס המופרט. כך, למשל, נאסר על הקונה לעשות שימוש במימון ציבורי, כדי להפעיל את הנכס או השירות המופרט, ומוטל פיקוח הדוק על פעולותיו. הד למגמה זו מצוי בפרשתנו, בעניין ערי הלווים. על פי המקרא, לא יכלו הלווים למכור את עריהם לגורמים אחרים. וכך נאמר (ויקרא כה, לד): "וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם". הרציונל שעומד מאחורי איסור זה, לפחות לפי פשוטם של כתובים, הוא שמדובר בנכס שאינו בר המרה, מכיוון שללווים אין זכות לקבל נחלה במקום אחר. אשר על כן, גריעת חלק מעריהם תביא לנישולם לצמיתות מחלקם בארץ.
מקצת הפרשנים, דוגמת רב סעדיה גאון, ראו פסוק זה כאיסור מוחלט, ופירשו: "לא ימכר לחלוטין". לעומת זאת, במסכת ערכין שבתלמוד – וממנו בספרות הפוסקים – צומצמה תחולת האיסור, והופנתה לכיוון אחר. לפי פירושם של חז"ל, לא נאסרה המכירה לחלוטין, אלא רק שינוי הייעוד שלה. וכך שנינו במסכת ערכין (לג, ע"ב): "תניא: ערי הלוים אין עושים בהם שדה מגרש, ומגרש שדה, ומגרש עיר, ועיר מגרש, דאמר קרא "ושדה מגרש עריהם לא ימכר". מאי "לא ימכר"? אילימא [=אם לומר] לא ימכר כלל, והא מדכתיב "גאולת עולם תהיה ללוים" מכלל דמזבני [=שנמכרות הן], אלא מאי "לא ימכר"? – לא ישנה". טעמו של איסור זה מוסבר בצורך לקיים בעיר איכות חיים, שמתבטאת בין השאר בהותרת "ריאות ירוקות" מסביב לה. מעניין, שחכמים הדגישו שמדובר לא רק ביכולת ל"חיות" במובן הפשוט, אלא גם ב"נוי העיר", בצדדים האסתטיים של חזות פני העיר. ומה טעם נאמרה הלכה זו דווקא בערי הלוויים ולא בשאר ערים? פירש בעל החינוך (מצווה שמב): "לפי שערי הלויים היו נכונים לצרכי כל שאר השבטים. כי הוא השבט הנבחר לעבודת השם, וכל עסקם היה בחכמה, שלא היו טרודים בעסקי עבודת האדמה כשאר שבטי ישראל… ומתוך כך שהחכמה בתוכם היה עסק כל ישראל תמיד עמהם, מלבד שהיו בתוך עריהם ערי מקלט הרוצח, ומתוך כך גם כן היו עיני כל ישראל על עריהם כי לא ידע האדם מה ילד יום. ולכן היה בדין להיות אותן הערים אשר יד הכל שווה בהן ולב הכל עליהן, להיותן בתכלית היופי והחמדה, ושבח כל עם ישראל בכך, ומפני כן באה הצוואה עליהם שלא לשנות בעניינם דבר, כי אדון החכמה ייסדן ותקנן והגביל גבולם וירא כי כן טוב, וכל חלוף אחר דברו אינו אלא גרוע וגנאי". נוסיף עוד, כי בעל "משנה למלך" (שמיטה ויובל יג, ה) מרחיב דין זה ומחילו על כל ערי ישראל.
פירוש מרתק, המשקף את עקרונות היסוד של פיתוח בר קיימא (sustainable development) ו"אחריות בין-דורית" שבימינו היה מרכיב מרכזי בדגלם של ה"ירוקים", ואף אושרה ב"הצהרת אחריות" מטעם אונסק"ו לפני כתריסר שנים, מופיע בדברי הרש"ר הירש על אתר: "כי אחוזת עולם הוא להם" – דווקא מפני שניתן להם לדורות עולם, אין שום דור רשאי לשנותו ברצונו. אין דור ההווה שליט יחיד עליו, אלא גם דורות העתיד שווים לו בזכויותיהם. וכדרך שקיבלו אותו מקודמיהם, כן יניחו אותו לבאים אחריהם".
הלכות אלה ממחישות את המתח שבין זכות הקניין הפרטי, שמאפשרת לכאורה לאדם לעשות בנכסיו ככל העולה על רוחו, לבין האינטרס הציבורי, שבהגבלת מכירת נכסים מסוימים והטלת סייגים על שינוי ייעודם. האיזון בין ערכים אלה נועד להבטיח קיומה של חברה שדואגת לא רק לרווחי חבריה, אלא גם לרווחתם.
(בהר בחוקותי תשסט)
