הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)אין מתאימה משבת חנוכה כדי לחתום את הדיון בנושא הניצחון. ניצחון המקבים על צבא הסלבקים היה בעל משמעות רבה עבור עם ישראל והיווה השראה מאז ועד ימינו עבור רבים שינקו ממנו עוז רוח וביטחון. האם אנו יכולים להסיק משם מהו ניצחון?
מעניינת העובדה שאנו מציינים את ניצחון המקבים בכ"ה בכסלו, עם כניסתם למקדש וטיהורו. בפועל, מלחמות המקבים נמשכו עוד זמן רב לאחר מכן. מבחינה צבאית הייתה אפוא עוד עבודה רבה, אך הנרטיב שנשמר לדורות התקבע סביב המקדש. את התופעה הזו ניתן לראות גם בציון החג באמצעות החנוכייה-מנורה והדהוד נס פך השמן. מדוע זה מה שאנו זוכרים בחג הזה?
אולי יש ללמוד מכאן על מושג הניצחון. המושג 'ניצחון' בא משורש נ-צ-ח, ומשמעו השגת הישג נצחי, בר קיימא, כזה שמשנה את פני הזירה ומעצב תנאים אזוריים חדשים. קרב צבאי – חשוב ככל שיהיה – יכול להביא הישג בשדה המערכה אך לא בהכרח לעצב תנאים אזוריים חדשים. אם לאויב עדיין יש רצון וגם יכולת לפגוע בנו, אולי הכרענו אותו בשדה הקרב אבל לא שינינו את המציאות באופן קבוע. כך אירע בכל המבצעים של השנים האחרונות בעזה, בלבנון וביהודה ושומרון. היכינו בחמאס ובחיזבאללה מכות קשות, אבל לא שינינו באופן אסטרטגי את היחסים בינינו. ההישג הצבאי העניק לנו לכל היותר כמה שנים של שקט עד למערכה הבאה.
מה הופך אפוא הצלחה צבאית לניצחון? התשובה איננה טמונה בשדה הקרב אלא במעגלים רחבים יותר. אם לקחנו את הניצחון בשדה הקרב ועיצבנו לאורו את מערכת היחסים בינינו ובין אויבינו בצורה חדשה, שונה מכפי שהיה קודם, אפשר לדבר על ניצחון – על שינוי בר קיימא במציאות. ככל שהשינוי יהיה עמוק ורחב יותר, כך הניצחון יהיה גדול יותר. ואם שינינו את המציאות בצורה כזו שהאיום לא יתקיים יותר, הרי שזהו ניצחון מוחלט. את הניצחון המוחלט אפשר להשיג באמצעות השמדת כל האויב, עד שלא תהיה לו יכולת או בחינוך מחודש שלו, עד שלא יהיה לו כל רצון לפגוע בנו.
לפי זה, במלחמת השחרור, הצגנו ניצחון כי הקמנו מדינה ששינתה את המזרח התיכון כולו. במלחמת ששת הימים גם השגנו ניצחון, שכן מדינת ישראל יותר מהכפילה את שטחה. עם זאת, זה לא היה ניצחון מוחלט, שכן למרות ההסדרים המדיניים שבעקבות ההכרעה הצבאית, מדינת ישראל עדיין לא הסדירה את מעמד השטחים ביהודה ושומרון ולא גיבתה את החזקתה בשטח בשינוי דעת הקהל העולמית (כפי שנעשה ביחס לגולן למשל). חוסר זה מלווה אותנו עד היום ויוצר לנו בעיות לא פשוטות.
מלחמת יום הכיפורים כללה ניצחון צבאי, אבל האם היה יצרה סדרים חדשים ברי קיימא? אולי מבחינה זו שהיא הביאה את הסכמי השלום עם מצרים שנים לאחר מכן. בכל מקרה, בנרטיב שהתקבע אצלנו הכישלון נצרב יותר מהניצחון. כך גם לגבי מלחמת לבנון הראשונה. למעשה, מאז ששת הימים קשה לחשוב על מלחמה שהשגנו בה ניצחון דרמטי. גם אם היו הישגים מרשימים בשדה הקרב, לא נרשם עד כה מהלך מדיני ואסטרטגי ששינה באופן דרמטי את מעמדנו באזור.
מהבחינה הזו, עשויה מלחמת 'חרבות ברזל' להוות תקדים חשוב. קריסת ציר הרשע, נפילת סוריה והתמוטטות חיזבאללה וחמאס, עשויות לבשר ניצחון עבור ישראל. ואולם, הפגיעה האנושה בהם תיחשב ניצחון אך ורק אם הדרג המדיני ידע לתרגם את ההצלחות בשדה הקרב להסדרים אזוריים שישנו את המצב האזורי באופן בר קיימא. נזכור שחיזבאללה עדיין קיים וכך גם חמאס והמשטר האיראני, וגם בסוריה איננו יודעים כיצד יתנהלו המורדים מולנו. אי אפשר לחגוג אפוא עדיין את נפילתם כל עוד ישראל לא חוללה שינוי אזורי, בדמות הסכם עם סעודיה, חיסול הגרעין האיראני ועוד. הדבר דורש חשיבה אסטרטגית ופעילות מדינית רחבה. זה מה שיקבע אם ניצחנו או לא.
נקודה נוספת שיש לטפל בה היא דעת הקהל. סגירת משרד ההסברה ופיטורי המסביר הלאומי במהלך המלחמה הם חטא בל נסלח. חשוב להשקיע מאמץ ואנרגיה בהסברה ובהשפעה על דעת הקהל הבינלאומית בהכשרת ההישגים של ישראל. גם זהו חלק אינטגרלי בניצחון.
אם נשוב לחנוכה, נוכל להסביר לפי זה מדוע אנו מציינים דווקא את טיהור המקדש כנס החנוכה. עם כל החשיבות שיש לניצחון בשדה הקרב, מה שקובע את הניצחון הוא השינוי שהתחולל במרחב האזורי, וזה התבטא דווקא בטיהור המקדש (כמו שחרור הר הבית במלחמת ששת הימים). לכן, זהו הנרטיב שהתקבע. זהו הניצחון.
