פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)פרשת 'נשא' מהווה אתגר לא קטן לחובבי תורה. גם המנוסים שבהם מתקשים להבין מה טעם ביקשה תורה, שבמקרים אחרים עוסקת בנושאים חשובים, סבוכים ומורכבים אך מקצרת מאוד בלשונה (דוגמת הלכות שבת, חגיגות ומעילות, שחז"ל תיארו אותן בדימוי הנפלא של "הררים התלויים בשערה", "מקרא מועט – והלכות מרובות"), להאריך ביותר בפרשיות הנשיאים. חזרה מונוטונית, זהה בתוכנה, לא פחות מתריסר פעמים, על פירוט קורבנות הנשיאים.
תמיהה זו מקבלת משנה תוקף לנוכח ראשית הפרשה – כמו גם שמה – המדברת ב"נשיאת ראש בני ישראל", פעולת העלאה לגבהים, וב"נשיאים" המורמים מעם. המתח שבין הפעולה והתואר, הנישאים והנשגבים, לבין תיאור החזרה המייגעת על פירוט קורבנות הנשיאים, בולט לעין.
תמוה לא פחות הוא קיטוע מצוות ה"נשיאה" בעול: בסוף הפרשה הקודמת (ד, א) דובר על "נשא את ראש בני קהת", ואילו בפרשה שלפנינו מדובר על "נשא את ראש בני גרשון גם הם", פרשה הנראית כהמשך ישיר של קודמתה. אפשר שחזרה זו, על אריכותה, נועדה ללמדנו שעיקר ייחודם של הלוויים אינו מתבטא במעמדם הרם והנישא מעל שאר השבטים, אלא דווקא במשימתם וחובתם לשאת בעול הכבד, תחזוק שוטף של עבודת המשכן, תמידים כסדרן ומוספים כהלכתן.
טיבו של אדם, שנמשך הוא אל החריג והשונה. ליבו נשבה בקסמו של מאורע יוצא דופן, ייחודי, כמו חנוכת המשכן; או אחר איש יחיד סגולה, בעל תואר נכבד כמו ה"נשיא". אבל אלה הם מקרים חריגים. עיקרה של עבודת ה' הוא בעבודה היומיומית, שנראית "אפורה" ומייגעת. עוד פעולה של פירוק המשכן והרכבתו, עוד נשיאה בעול של כלי המשכן. שגרת החיים עשויה להביא עימה שחיקה בהבנה ובהכרה שמדובר בכלי קודש ובמלאכת הקודש. מבחנו הגדול של עובד ה' הוא בשמירה על המתח וההתרגשות בקיום מצוות ה', שלא תהיינה כ"מצוות אנשים מלומדה", אלא בכל פעם – כמו בפעם הראשונה.
יתר על כן: ה"נשיא" אינו מכונה בשם זה רק בשל היותו "נישא מעל כל השאר", מופרש מהאנשים ה'פשוטים', אלא גם – ואולי בעיקר – בשל חובתו לשאת בעול. המשרה שהונחה על שכמם לא נועדה לשם כבוד וקבלת מעשרות, אלא לשם עבודה.
מיהם ה'נשיאים' וכיצד נבחרו לכהונתם? מהם תפקידיהם וסמכויותיהם? דברים אלה כמעט ואינם מפורטים במקרא. אפילו השימוש בתואר זה אינו עקיב. בראש ספר 'במדבר' נאמר: "ואתכם יהיו איש איש למטה, איש ראש לבית אבותיו הוא", ויש כאן יותר מרמז לכך שהקב"ה בחר ב'ראשים' אלה. אכן, פסוק זה נאמר "בחודש השני לשנה השנית", והוא מאוחר לנאמר בפרשתנו המדברת בחנוכת המשכן שהייתה כבר בתחילת חודש ניסן, "ככלות משה להקים את המשכן".
גם הכינוי בשני המקומות שונה. בעוד בפרשת במדבר מדובר על "איש, ראש לבית אבותיו הוא", אצלנו מדובר בכינוי אחר: "הם נשיאי המטות, הם העומדים על הפקודים". כינוי זה מופיע כבר קודם לכן במקרא, בספר 'בראשית'. בני חת מחניפים לאברהם אבינו: "שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי, נְשִׂיא אֱ-לֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ, בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ…". התרגומים הקדומים רואים בו כינוי לגברא רבה, "איש גדול" ("רב קדם ה'"), אך ברור שבאותה עת לא נתייחד לתואר תפקיד מסוים. גם באזהרה על קללת ה'נשיא', "אֱ-לֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר" לא נתפרשה מהותו של 'נשיא' זה, והמונח נתפרש בתקופה קדומה כמכוון לכל "גדול בעם".
ההימנעות מציון דרך בחירת הנשיאים הביאה את חז"ל והפרשנים לנסות ולמצוא לה פשר. כך, למשל, מפרש רש"י, שהנשיאים היו "שוטרי בני ישראל אשר הוכו על ידי פרעה במצרים". בזכות מסירותם ונכונותם לסבול במצרים, זכו למלוכה ולנשיאות. ביטוי לכך שעיקר תפקידו של "נשיא" אינו גינוני כבוד אלא נשיאה בעול, מופיע בפרשה. משא הנשיאים מונח על כתפי הלווים כולם, למן ה'נשיא' ועד אחרון הלוויים: "וּבָא אַהֲרֹן וּבָנָיו בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְהוֹרִדוּ אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וְכִסּוּ בָהּ אֵת אֲרֹן הָעֵדֻת". "זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי לַעֲבֹד וּלְמַשָּׂא".
זאת ועוד: פרשני המקרא (דוגמת הספורנו) עמדו על הכפילות בפסוק זה, "לעבוד – ולמשא", ופירשו: "לעבוד – בחַנוֹתָם, ולמשא – בעת המסע". רוצה לומר: אין ללוי רגע של מנוחה. כאשר המשכן חונה, עליו לעבוד בהקרבת הקורבנות, וכאשר הוא נוסע – עליו לשאת את כליו. ואכן, ה"נשיאה בעול" הייתה אבן פינה בעולמה של תורה. כאשר ביקשו חז"ל לדבר במ"ח קנייני החוכמה (ברייתא דקניין תורה, אבות ו, ו) מנו ביניהם גם אותה: "נושא בעול עם חברו". ראשיתה: במודעות לכאבו של חברך. המשכה ועיקרה: לא הסתפקות בדברי נחמה ועידוד, אלא במעשה: נשיאה משותפת בעול.
מי ייתן וכל אותם המבקשים ל"שאת" כתרה של תורה, ייתנו אל ליבם גם את חובתם לשאת בעול הציבור כולו ולא לפרוש הימנו, בימי מלחמה ובעיתות שלום כאחד.
