אוראל רוני-בלרועת צאן, אמן וארכיאולוג: לכבוד יום ירושלים, אנו מביאים לכם את סיפוריהם של אלו שבחרו להקדיש את עיסוקם לשימור המורשת, הזיכרון וההיסטוריה של העיר האהובה. עבורם, ירושלים היא המהות ולב העשייה – בכל השנה
"חפרתי בעיר דוד, ומצאנו שם פחם ואפר משנת 70 לספירה, מתקופת חורבן הבית השני", מספר שלמה צזנה, יליד ותושב ירושלים. "זו עיר שממש אפשר לגעת בה בהיסטוריה ולהבין את ירושלים. מי שנוגע בעץ שרוף מהחורבן, יכול לחוש את החורבן ולהבין טוב יותר היום את גודל הנס של מדינה, של עם שחזר לאותה העיר ומקיים את השגרה שעליה ניבאו נביאים והיללו משוררים".
שלמה הוא סופר ועיתונאי, ארכיאולוג ומורה דרך, מייסד "המרכז להכרת ירושלים". "לפני 20 שנה חשבתי שאני מומחה לירושלים", נזכר שלמה. "הייתי הכתב שסיקר את העיר עבור עיתון 'מעריב', והחלטתי לכתוב מדריך תיירותי על אודותיה. כשהתחלתי לאסוף את החומרים, גיליתי שאני לא באמת מכיר את ירושלים. זו עיר עם היסטוריה עשירה, ושורשים במקורות, עיר חיה ומתפתחת, גדולה ומורכבת".
בליבה חומה
שלמה מתאר את האתגר שבכתיבת המדריך. "במשך 25 שנים הייתי עיתונאי, וככתב הדגשתי והגשתי את הדברים הפחות נעימים של החיים: העימותים, המתח, הפיגועים וההפגנות. ממחלוקות בין אוכלוסיות ועד צעקות בכנסת. אנשים שדיברתי איתם היו שומעים 'ירושלים', ומייד נרתעים. בשלב מסוים, הבנתי שתדמית היא דבר מאוד חשוב ושאני עושה עוול לעיר שאני כל כך אוהב. זו אכן עיר עם מורכבות עצומה – לאומית, דתית וחברתית. זו הסיבה שכתבתי ספרים על ירושלים, העיר שאנשים אוהבים, זו שמדגישה את התמונה המלאה. עיר יפה ומסקרנת. עיר של אנשים".
נקודת מבט נוספת שחשוב לזכור בעיניו היא ציר הזמן. "כיום ירושלים היא עיר ענקית, אבל רק לפני 165 שנים העיר התפתחה אל מחוץ לחומות. גם העיר העתיקה של היום היא לא הגרעין הקדום של העיר, ואת זה נוטים לשכוח, שכן העיר התפתחה מאות שנים על שלוחה של הר המוריה: סלע בראש, בתים באמצע, ומעיין למרגלותיו".
התקופה שאליה שלמה מרגיש חיבור מיוחד היא התקופה הרומית, איתה פתח עם גילוי אפר החורבן. "אני ארכיאולוג ומומחה לנרות רומיים. האימפריה הרומית הייתה מעצמה בסדר גודל שלא היה כמוהו. בתקופה הזאת, בירושלים שופץ בית המקדש השני וגם נחרב. זה העידן הארכיאולוגי שאותי הכי מעניין בירושלים".
בספר "חקוק באבן", אותו כתב שלמה, הוא מביא סימנים, סמלים וכתובות מאזורים שונים בעיר, שעדיין חקוקים באבניה. "ירושלים היא עיר של אבן – מסלע השתייה ועד אבני הכותל", הוא מסביר. "אבנים הם סמל ליציבות, לכן גם חרטו עליהן כתובות, סמלים וסימנים. מבין כל הכתובות שנמצאו אני הכי מתחבר לכתובת 'לבית התקיעה'", הוא מוסיף. "מדובר בכתובת שהייתה בבית המקדש ונמצאה בגן הארכיאולוגי שמדרום לכותל. במקורות מספרים על מנהג הכוהנים בימי הבית השני להכריז על כניסת השבת ויציאתה באמצעות סדרת תקיעות בחצוצרה. האבן המקורית שעליה עמדו אותם כוהנים, נמצאת היום במוזיאון ישראל".
"מי שנוגע בעץ שרוף מחורבן הבית, יכול לחוש את החורבן ולהבין טוב יותר היום את גודל הנס של מדינה, של עם שחזר לאותה העיר ומקיים את השגרה שעליה ניבאו נביאים והיללו משוררים"
אבנים עם לב אדם
כמו שלמה, גם אפרת גיאת, מורת דרך ורועת צאן משכונת עין כרם הירושלמית, מדגישה את החיבור לאבנים. "במשנה מובא, שהאבנים לבניין המזבח נלקחו מ'בקעת בית כרם'. אחת הסברות היא שבית כרם המקראית היא עין כרם הסמוכה, כפי שנשתמרה עד היום. מבחינתי, זה החיבור שלי לירושלים". מעבר לכך, היא מוסיפה את גילויים המדהים של מקוואות טהרה מימי בית שני הנמצאים בשכונת עין כרם, שייתכן ששימשו משפחות כוהנים. "היום ברור לכולם שזה היה כפר יהודי בימי בית שני", היא אומרת.
אפרת עוסקת בהדרכת סיורים מגוונים בעין כרם ברוח היהדות. עם נישואיה, עברה לגור יחד עם בן הזוג שלה בבית הוריו, שעלו לארץ מתימן בשנת 1949 והתיישבו בעמק התימנים שבעין כרם. אך למעשה, הקשר שלה לעיר הקודש החל עוד קודם לכן. היא מספרת: "סבא רבא שלי עלה לירושלים מתימן בשנת 1909 בעלייה עצמאית, במסע שהתחיל בדרך למפרץ עדן, שם עלו על ספינה שהביאה אותם למפרץ סואץ ומשם נסעו ברכבת לארץ ישראל". הסבא הגיע לכפר התימנים בסילוואן והתחתן עם אחת מבנות המקום שהגיעה בעלייה מוקדמת יותר.
לדבריה של אפרת, עמק התימנים הוא ייחודי מאוד בנוף הירושלמי: "אנחנו ממש בקצה של עין כרם, כך שהיער גובל בבתים שלנו. יש אופק, לא רואים בתים, הכל הרבה יותר רחב ויש תחושה של כפר – פשוט תענוג. אנשים מתפעמים מהגילוי הזה".
בשנים האחרונות, שביל ישראל עובר גם בתוך נחל עין כרם, או בכינוי הידוע "ואדי התימנים". "המרחב הירוק הירושלמי מפתיע את המטיילים", היא אומרת. "לפעמים אנשים חושבים שהעיזים הן כלבים, בגלל צבען הכהה, ושואלים אם אני יכולה להזיז את הכלבים שלי". ואם כבר מבחינים בצאן, מניחים שהרועה אינו יהודי: "כבר קרה מספר פעמים שמטיילים ראו אותי מרחוק וצעקו לעברי בערבית 'סבאח אל חיר!' (בוקר טוב). הם לא מתארים לעצמם מציאות שבה יש יהודי רועה צאן במרחב הזה, אז אני עונה ומברכת אותם לשלום בעברית – ועדיין הם מתקשים להאמין".
עבור אפרת סגנון החיים הזה בירושלים הוא טבעי. היא "ירשה" את מלאכת רעיית הצאן מהאיש שלה, שהתקשה להמשיך בה לאחר שהעדר נגנב מספר פעמים. "עם התיישבותם בעין כרם, קיבלו המשפחות ששוכנו במקום עיזים ותרנגולות כדי שיהיה להן ממה להתפרנס", היא מסבירה. "עד סוף שנות ה-90 עוד היה אפשר לראות ממש עדרים גדולים של כבשים ועיזים. היה את עמר הזקן עם 100 עיזים, ואת קיסילביץ עם 200 כבשים". לדבריה, הגניבות יחד עם חוסר אכיפה, הביאו למצב בו כיום שתי משפחות בלבד ממשיכות את מסורת גידול העיזים, ומאחר שהשטח מוגדר כשטח עירוני – גודל העדר הצטמצם משמעותית.
היום גם ילדיה חולבים את העיזים, היא מכינה גבינות, ובנוסף פיתחה את הפן התיירותי. "בנוסף לחשיבות שבהמשך החזקת העדר והחיבור בין הילדים לאדמה, אני משלבת גם תיירות. אנחנו מארחים קבוצות, והאורחים שומעים את סיפורי עמק התימנים, מתנסים בחליבה ומשתתפים בסדנאות נוספות. אנשים מתחברים למקום, לעצם ההוויה של המרחב הטבעי. זה הטבע שהיה מקיף את ירושלים! הפריפריה החקלאית של ירושלים של פעם.. אני רואה את הילדים שלי – זה מוסיף לעושר שלהם ומחבר אותם למקום, למשפחה ולזהות שלהם". שימור האותנטיות מתבטא אצלה משפחת גיאת גם בשימוש בכלים מסורתיים – טאבון, אבן ריחיים וכדומה. "השימור של העבר הוא חשוב מאוד, אי אפשר להתקדם מבלי לזכור את מה שהיה ולתת לזה מקום. להתחבר לסיפור המקומי והמשפחתי", היא מדגישה.
"נולדתי שבועיים אחרי מלחמת ששת הימים, אני מחוברת מאוד לירושלים", מוסיפה אפרת, "ועם זאת שעין כרם היא חלק מירושלים, עדיין בכל פעם שאני מתקרבת לעיר העתיקה – זה מרגש אותי. יש משהו מאוד מיוחד בעיר הזו. קיימות בה רב תרבותיות ורב עדתיות. בירושלמים יש משהו מיוחד שיודע לשמור על המסורת לצד התחדשות. כשמשקמים היום מבנים חדשים תוך שימור חזותם החיצונית – זה נותן תחושה אדירה של התחדשות וכיף", היא מסכמת.
"עדיין בכל פעם שאני מתקרבת לעיר העתיקה, זה מרגש אותי. יש משהו מאוד מיוחד בעיר הזו, קיימות בה רב תרבותיות ורב עדתיות. בירושלמים יש משהו מיוחד שיודע לשמור על המסורת לצד התחדשות"
50 גוונים של זהב
מלחמת ששת הימים היא גם נקודת החיבור לירושלים של מתן סקופסקי, צייר אמן צעיר שמתעד את ירושלים בציוריו המרשימים. "ממש לאחר המלחמה, סבא וסבתא שלי עלו לארץ מארה"ב וקבעו את ביתם בשכונת ימין משה בירושלים", מספר מתן. "אני אמנם גדלתי באפרת, אבל המרכז המשפחתי היה בירושלים. זו עיר שקרובה לליבי, וכצייר נוף שאוהב לצייר בחוץ – טבעי שאצייר את ירושלים".
מאז ומתמיד מתן החזיק מכחול בידו. "בגיל צעיר, ההורים שלי שלחו אותי ללמוד ציור ברמה מקצועית. כבר בגיל 10 הייתי בסטודיו של צייר. בתיכון נסעתי ללמוד ציור בפירנצה באיטליה. כרגע אני מסיים לימודי קולנוע, אבל אני הולך להיות צייר – זה מי שאני".
בתקופת הקורונה, דווקא בתוך הסגר, מתן הרגיש את הצורך בעשייה בחוץ. הוא החליט להקים פרויקט הקשור לירושלים, וכך נולד המיזם הראשון שלו: "50 גוונים של זהב". "הרעיון היה לצאת להרפתקה, לצייר כמה שיותר מקומות בירושלים", מסביר האמן. "זה היה מעין אתגר לצייר מספר לא מבוטל של 50 ציורים בירושלים. השם מייצג בעיניי את הגוון הייחודי של העיר – זו עיר שמלאה בקונפליקטים, סמטאות בעיר יכולות להיות שונות מאוד אחת מהשנייה, העיר מכילה בתוכה הרבה עולמות".
הפרויקט הוצג בתערוכת יחיד בתיאטרון ירושלים, ושולב בטקס הרשמי לציון יום ירושלים תשפ"ב 2022, בהנחיית ראש הממשלה ונשיא המדינה, וקיבל הרבה תגובות חיוביות. "ציורים של ירושלים זו תמה שקיימת כבר הרבה זמן, זו עיר היסטורית", אומר מתן. "ההתרגשות המיוחדת מהפרויקט שלי נבעה מהעדכניות שלו. בציור עכשווי יש משהו מאוד מרגש, צעיר. זו המשכיות של מסורת מסוימת, היסטוריה שהיא חיה ופועמת". מתן כבר עובד על סדרת ציורים נוספת של ירושלים שתהיה שונה מקודמתה (יש למה לצפות!). "עד גיל 90, כל עוד אני יכול, אני אמשיך לצייר את ירושלים. זה דבר שהוא חלק ממני, כך שאם מישהו יזהה צייר ברחוב – הוא יכול לדעת שזה כנראה אני".
כאמור, מתן מצייר בחוץ, והיצירה ברחובות העיר מוסיפה לאותנטיות ולעדכניות של הציורים, לדבריו. "אנשים ניגשים ומביעים את דעתם, ומתקבלת קשת של דעות ומחשבות של הרבה מאוד אנשים – וזה תמיד מאוד מעניין", הוא אומר. "אפשר לראות איך הם קולטים את הציור, אם זה נוגע בהם". באינטראקציה עם העוברים ושבים ברחובות העיר שחוברה לה יחדיו, אנשים שואלים אותו למה לצייר כשאפשר לצלם. תשובתו היא כי הוא "חייב". "בשבילי ציור זה נקודת מבט אנושית שנמצאת בין הנוף לבין התמונה הסופית. מעבר לנוף עצמו, הציור מביא את הרגש מול הנוף ועוד. הנוף עובר פילטר מסוים של רגש אנושי", הוא מסביר.
ויש גם פידבק מהקהל לגבי חשיבות תיעוד הנוף העירוני: "בשבוע שעבר, כשציירתי בחוץ, מישהי ניגשה ואמרה לי: 'אתה ממש תופס רגע בזמן. המקום הזה הולך להיראות שונה לחלוטין בעוד מספר שנים". היא ממש חידדה את עניין הרגעיות והנופים שנמצאים בהתהוות ומשתנים. זה מרגש להיות חלק מהשרשרת הזו", אומר מתן בחיוך.
"ציורים של ירושלים זו תימה שקיימת כבר הרבה זמן, זו עיר היסטורית, אבל בציור עכשווי יש משהו מרגש, צעיר. זו המשכיות של מסורת מסוימת. עד גיל 90, כל עוד אני יכול, אמשיך לצייר את ירושלים"
לכל אחד ישנו מקום בירושלים
אז מכל רחובות העיר, שנקראת גם "כלילת יופי", איפה מתן הכי אוהב לצייר? "זה יישמע תמוה, אבל אני תמיד חוזר לצייר ברחוב בצלאל. יש משהו בנוף שם, בירידה שם לכיוון גן סאקר, שמושך אותי לפיסת הנוף הזו. אני מאוד אוהב לצייר במדרחוב במקומות רגילים, לכאורה. לא רק את הסמלים הבולטים של ירושלים כמו מגדל דוד, כי אם מקומות מהחיים העכשוויים. ייתכן שזו הסיבה לחיבור לרחוב הזה". הוא מוסיף גם את העיר העתיקה לתשובתו: "מדהים לצייר בעיר העתיקה, אין מקום יותר ציורי מזה, זה מיוחד".
שלמה צזנה גם הוא בוחר לציין מקומות פחות מתוירים: "לדעתי, פינה שחייבים להכיר בירושלים היא גן בלומפילד, מדשאות מאחורי מלון המלך דוד, ליד שכונת ימין משה. אני מסכים עם האמירה שלכל אחד יש את הפינה שלו בירושלים. המקום שאני אוהב הוא בתוך שכונת אבו תור (השכונה שלי) – חצר נטושה של כנסייה יוונית לא פעילה. היום יש שם בית כנסת, ובחצר יש תצפית יפה לעבר הר ציון והר הבית".
שומרים על הזהות, בונים את המחר
ירושלים, עיר ששכבותיה ההיסטוריות נפרשות על פני אלפי שנים, מצליחה לשלב מסורת וזהות תרבותית ואדריכלית עשירה עם צמיחה ועירוניות מודרנית. שילוב זה מתאפשר בזכות חזונה ומדיניותה של עיריית ירושלים, המקדמת איזון קפדני בין עבר לעתיד. העירייה מובילה מדיניות המשלבת שמירה על הזהות לצד פיתוח, מתוך ראייה שההווה והעתיד הם המשך ישיר ובלתי נפרד מהעבר. פרויקטים שונים ברחבי העיר ממחישים את מחויבותה של העירייה לאזן בין שורשים היסטוריים לצורכי העתיד המתפתחים. תנופת ההתחדשות העירונית והבנייה החדשה יביאו ליצירת פתרונות דיור לטווח הקצר, הבינוני והארוך. כעת עיריית ירושלים ממקדת את מאמציה בשמירה על זהות העיר, כך שמצד אחד תהיה עיר מתקדמת וחדשנית, ומצד שני עיר שמכבדת, מוקירה ומשמרת את עברה, ערכיה וזהותה.
"ירושלים היא מרכז תרבותי, היסטורי ורוחני יחיד במינו, ואנו מחויבים לשמר את נכסיה העשירים לדורות הבאים", אומרת שרון דינור, הממונה על השימור בעיריית ירושלים. "באמצעות תכנון קפדני וחדשנות, אנו מבטיחים עתיד תוסס לעיר תוך כבוד לעברה המפואר, ויצירת מרחבים איכותיים המשרתים נאמנה את תושבי העיר ומבקריה".
