אלישע בן קימון (עיתונאי 'ידיעות אחרונות' ו-ynet, מרצה לענייני התיישבות ביטחון ותקשורת)על גבעות השומרון, עמד שר הביטחון ישראל כ"ץ ב-30 במאי 2025, מביט על חורבות שא-נור – יישוב שנעקר ב-2005 והפך לסמל. לצידו יוסי דגן, ראש מועצת שומרון שגורש משם לפני 19 שנים, שהכריז בהתרגשות: "חוזרים הביתה!". זו תמונה שעד לפני שנתיים הייתה נחשבת לדמיונית.
ההחלטה המשמעותית של ממשלת ישראל לאשר 22 יישובים חדשים ביהודה ושומרון, כולל שא-נור וחומש, הוצגה כניצחון ציוני. כ"ץ, ששירת כטירון בצנחנים בשא-נור ונאבק נגד הפינוי, סימן מייד למי מיועד הביקור: "מסר למקרון ולחבריו: תכירו במדינה פלסטינית על הנייר, והנייר ייזרק לפח ההיסטוריה. אנחנו נבנה כאן בשטח".
שא-נור אינו רק נקודה על המפה; היא סמל של מאבק. ב-2005, תוכנית ההתנתקות קרעה משפחות מבתיהן, והיישוב הפך לזירת התנגשות בין מתנחלים למדינה. ההחלטה, שהובילו השרים סמוטריץ' וכ"ץ, היא לא רק סיפור של תקומה. היא חלק ממגמה רחבה יותר: הקמת 50 יישובים חדשים מאז תחילת הקדנציה, זינוק של 40% ממספר היישובים המוכרים – מ-128 ל-178 בשנתיים בלבד. כמחצית מהיישובים החדשים, כולל נקודה אסטרטגית בהר עיבל, נועדו לקטוע רצף טריטוריאלי פלסטיני ולהכשיר את הקרקע לריבונות ישראלית.
המהלך הזה של הממשלה הוא הכרזת מלחמה על רעיון המדינה הפלסטינית. המתיישבים רואים בצעדי נשיא צרפת עמנואל מקרון לקדם מדינה פלסטינית הזדמנות לדהור לעבר ריבונות ישראלית ביו"ש. ההחלטה לבנות מחדש את שא-נור, שבה אין עדיין התיישבות קבועה, היא דרמטית במיוחד. בעוד בחומש כבר יש מתחת לראדר קרוואנים, דרכים, משפחות – שא-נור נותרה שוממה, כאשר מתנחלים עלו לשם במשך שנים בתחבולות, אבל רוב הזמן המקום ריק מאדם.
ההחלטה הנוכחית על שא-נור, היא לא רק מדינית – היא גם הצהרה אידיאולוגית שמקדמת את ישראל עוד צעד בדרך לריבונות ישראלית בשטחי יו"ש. השבוע, לאחר אישור ההצעה בממשלה, פנו אליי כלי תקשורת בעולם, בהם ה-BBC ותחנות טלוויזיה באירופה, והתעניינו האם המהלך הוא רגע לפני סיפוח. טענתי באותם ראיונות כי נשארה רק הדקלרציה. כלומר, סמוטריץ' ואנשיו מסדרים ומכינים את השטח מבחינה משפטית טריטוריאלית, ציבורית, ביטחונית ומדינית – בעיקר מול ארה"ב, על מנת שלנתניהו כמעט ולא יהיה מרחב תמרון אלא להכריז בדרך כזו או אחרת על סיפוח או על ריבונות ישראלית ביו"ש.
עיתונאים בעולם שאלו שוב ושוב מדוע דווקא עכשיו נראה כי ממשלת ישראל כפסע מריבונות, והצעתי להם להביט במציאות. מבחינה פוליטית, יש בממשלה רוב כמעט מוחלט להחלת ריבונות. מבחינה ציבורית, בטח אחרי 7 באוקטובר, כל מהלך לבלימת ודחיקת רעיון המדינה הפלסטינית הוא מבורך ומקובל על ידי רוב העם, ומבחינה משפטית השטח כבר מתפתח באופן שלא היה קודם. יותר הכרזות על אדמות מדינה, יותר חוות חקלאיות בשטחי C, יותר הריסת מבנים לפלסטינית, ולעומת זאת הרבה יותר אישורי בנייה ושיפור תשתיות.
מתוך הכרות עם פועלו של נתניהו, הכרזה על ריבונות או סיפוח יכולה להגיע ברוב המקרים כריאקציה למהלך מדיני אחר. בדיוק כמו זה שמקרון מקדם בימים אלה. כך לנתניהו יהיה את מרחב התמרון הראוי ואת "ההצדקה" מול שאר העולם. השאלה היא האם זה הרגע לו חיכו המתיישבים?
