הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)הברכות סובבות את חיי היהודי משעה שהוא משכים בבוקר: התפילה מלאה בברכות. כל פנייה לחבר מלווה בברכת 'שלום', שמו של ה'. הטקסים היהודיים מורכבים מברכות שתוכנן מותאם לאופי הטקס: ברכת הנישואין, שבע הברכות, ולהבדיל – ברכת האבלים. לאחרונה פשט המנהג לברך איש את רעהו, בעיקר בהזדמנויות מיוחדות באמצעות הנחת ידיים על ראשו של המבורך, תוך מלמול כמה מילים היוצאות מן הלב. הברכות הללו מופנות מן האדם כלפי אדם או כלפי שמים.
המברך הראשון בעולם הוא הקב"ה. הברכה הראשונה, ברכת הפרייה והרבייה, ניתנה לדגים, לאחר מכן התברכו גם בני האדם בסגנון דומה: "ויברך אותם אלוקים ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ", ומכאן שמושג הברכה נקשר במושגי התרבות וצמיחה. בסוף מעשה הבריאה מתברך גם היום השביעי, בקדושה: "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו". מאוחר יותר ה' מאפשר לבני האדם להיות מברכים כמותו בהעניקו לאברהם אבינו את הזכות והסמכות לברך: "ואברכה מברכיך". בפרשתנו מוענקת לכהנים הזכות להיות צינור לברכת ה': "כה תברכו את בני ישראל".
מן התיאור הזה עולה שמקור הברכה בעולם היא עינו הטובה של הקב"ה שנתן בבריאה. הברכה שורה בעולם בטבעו. הקב"ה צמצם את עצמו כדי לברוא את העולם ובמעשהו זה השפיע על העולם יותר משראוי לו. יסוד ברכתו של האדם מצוי במילים פרו ורבו. הקב"ה פינה לאדם חלל שלם למלאו, לצמוח בתוכו ולבנות בו, בעצמו, את העולם. הברכה הבסיסית היא של ריבוי ושפע. בקומה השנייה הברכה היא בקידוש הבריאה, בהענקת המשמעות לעולם, ובנוכחות ה' בתוכה למרות "הסתלקותו", למרות הסתירה המובנית במושג "החלל הפנוי".
שפע עושר והצלחה הם מתת שמים. אדם הזוכה להם חש שהקב"ה נוכח בחייו כבימי בריאת עולם, ימי שמחה ויצירה. המדרש מבאר שהכהנים המברכים את ישראל משולים לחרכים, אלו שדרכם חודר מבטו של הקב"ה כמתואר בשיר השירים. בני ישראל המניחים את ראשם תחת ידי הכהנים חשים כיצד קול ה' מתהלך ביניהם וכיצד הוא שולח את קרניו המחממות מבעד לאצבעותיהם המסוככות ברכות. רכות שהיא תולדת ההסתרה.
כיוון שברכת ה' בעולם היא תמידית ונובעת מעצם קיומו של העולם, הרי שתחושת ההשגחה הא-לוהית וברכתה אמורה להיות מנת חלקו של כל אדם בכל מצב, לאו דווקא בשעת שמחה ושפע. דא עקא, שחווית ה"התברכות" היא סובייקטיבית ותלויה בפרשנות. מחזור הציפיות והאכזבות של האדם גורע מן היכולת לחוש שהקב"ה פינה לו מקום ורווח להתקיים, ליהנות ולשמוח. תחושות חמורות מאלו נגרמות בזמנים של חורבן ואובדן. החווה את אלו, יחוש, על פי רוב, שה' נסתר מעיניו, אינו חפץ בטובתו ומצמצם את מקומו וייעודו. היעלמות יד ה' מן החיים, התעלמות מן ההשגחה הפרטית, הן הקללות הגדולות ביותר שאדם יכול לגזור על עצמו.
מכאן שהברכה היא בנפש האדם, בנקודת המבט שהוא מסגל, ביכולת להתבונן על הצדדים הייחודיים של מצבו באופן לא שגרתי. ביכולת התמרון ומציאת פתחי המילוט. ביכולת לגבור על המציאות ולפרוץ ממנה למקום חדש, בחיפוש אחר הקדושה, אחר המשמעות.
האדם עצמו אינו רק כלי לספיגת ברכות, אלא יש לו הכוח לברך בעצמו. האדם, בדומה לה', מסוגל להרחיב את גבולו של האחר. ביכולתו של אדם לפנות מקום, חלל עבור ידידו ורעו שהוא חפץ ביקרו. וכן להיפך: קנאת אדם ברעהו גורמת לביטולו של הזולת, לערעור בטחונו העצמי, לקפאונו ולהשתקתו.
ברכת האדם, אם כן, יש בה כח לא רק להזמין את השפע האלוקי לשרות בעולם אלא להיות בעצמה מקורו של השפע הזה. במובנים מסוימים, אצל הקב"ה, שלית אתר פנוי מיניה, נדרשת חריגה מהטבע כדי להשפיע, ומאורע יצירת הברכה הינו חד פעמי. אבל האדם הוא מצומצם ומוגבל באופן טבעי. דווקא החסרון האנושי הבסיסי הוא שיוצר אתגר ומוטיבציה, בה במידה מאפשר הצמצום האנושי את ההתפעלות מן האחר. ברכתו של האדם לזולתו 'מושכת' ומביאה לעולם אותו כח ראשוני שנטבעה בו.
מקור הברכה האלוקי הוא בהארת הפנים, באמונה שה', בעצם העובדה שברא אותנו, נתן בנו את אמונו. שהוא תולה בנו תקוות. הארת פנים זו היא אמצעי וגם זרז לגילוי היכולות הללו בתוכנו, להגביר טוב ואור.
(נשא תשעח)
