והאיש משה ענו

לכל מתן תורה יש מוצאי מתן תורה.
"אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה, ציפור לא צייצה, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש – ויצא הקול: 'אנוכי ה' א-לוהיך'".
לאחר המעמד הנשגב ורב ההדר, בחלוף הקולות והברקים, פרח הענן על ההר, והדממה מלאת ההוד שָבָה להמולת החיים. הגיע "היום שאחרי", עם התלונות והמריבות, המחלוקות והקטטות, השנאות והקנאות. בחזרה לשגרה, נדרשו מורי העם ומנהיגיו לעסוק בהוראת התורה ובהטמעת ערכיה לתינוקות של בית רבן, אנשים נשים וטף. מאז ומתמיד, היו נושאי עול ההוראה ה"חיילים האלמונים" של שלשלת המסורה, גיבורים אמתיים בשרשרת שנמשכת אלפי שנים. ללא רעש וצלצולים, הם עושים במלאכה הסיזיפית, היומיומית, המייגעת, השוחקת והמתישה.
אחד המופלאים שבמורי התורה בדור האחרון היה פרופ' ר' משה ארנד, תלמיד-חבר מובהק של 'מורת המורים', נחמה ליבוביץ' ע"ה. יליד פרנקפורט (כפי שמעיד שם ילדותו, מקס וולפגנג), שהצליח לאחר ליל הבדולח להימלט לשטרסבורג ומשם לשוויץ. לאחר המלחמה עלה לארץ, למד ולימד, יצא לשליחות והיה לאחד מעמודי התווך של החינוך היהודי והוראת המקרא בימינו. פרופ' ארנד ראה בחינוך שליחות, משימת חיים, ולא בחל בשום משרת הוראה. בצניעות, בענווה ובחן השמורים ל'יקים', חניכי אסכולת 'תורה עם דרך ארץ', לימד והרביץ תורה במשך עשרות שנים לתלמידים בני כל הגילאים. מכתה א' ועד תלמידי מחקר לתואר דוקטור.
בימים אלה הוציא לאור בנו, ד"ר אהרן ארנד, את אסופת כתביו. הספר, "שבעים פנים לתורה", על כ-750(!) עמודיו, מלא בדברי תורה, מחקר ופרשנות, משמחי לב ומאירי עיניים. למן סקירה שיטתית על מפרשי התורה, ראשונים ואחרונים, דרך עיונים בפרשיות ספציפיות, מאמרים שעניינם דרכי הוראת המקרא, אגדות חז"ל, תפילה ומועדים. חותמים אותו פרקי זכרונות מרתקים, ודברי מספד והערכה שכתב פרופ' ארנד על מוריו ורעיו, שהם כספר המחזיק ברכה בפני עצמו. עיון במפתח המפורט והמושקע שבסוף הספר, יכול ללמד משהו על רוחב דעתו ועולמו העשיר והמרתק של "האיש משה".
מתוך העושר הגדול נביא רק כמה צימוקים. את הפסוק הנודע מפרשת עמלק, "ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים", מפרשים לרוב כמוסב על ישראל. כך, כבר במדרשי ההלכה התנאיים (מכילתא וספרי), וכך הרבה פרשנים, ראשונים ואחרונים. כנגדם, ניצב פירושו של רש"י – "ולא ירא – עמלק – אלקים מלהרע לך", וההולכים בעקבותיו. בבואו ל'הגן' על פירוש רש"י, מביא פרופ' ארנד ראיה ניצחת. לדבריו, המילה "ירא אלוקים" היא פועל, בעבר נסתר, ולא תואר או פועל בבינוני. וניקודה מוכיח עליה: – "יָרֵא", כפועל, ולא "יְרֵא אלקים", כתואר. לדברי ארנד, לא ניתן לפרשה כפועל, שכן "קשה להביא ולוּ מקבילה אחת במקרא לבינוני המשמש כפועל" והנשלל על ידי מילת התחילה השלילית "ולא". ויוכיחו גם טעמי המקרא (וארנד,"בעל קריאה" מובהק וגדול היה).
בדברים קצרים שכתב לחבר בעניין "היחס לקרובים שאינם שומרי מצוות", כתב: "כיום אין כמעט בית שאין בו ילדים או נכדים, חתנים או כלות, שאינם שומרי מצוות", ומה היחס הראוי אליהם? "חלילה להרחיק אותם מאתנו. יש לאהוב את כולם… היש מקום לתוכחה או להטפה? עקרונית – כן, מעשית – יש לעשות זאת בזהירות רבה ובתבונה".
לצד דרכי חינוך, נגלים בספר זה לראשונה גם מקצת עמדותיו של ארנד ("בעל הזִיו", כפי שכינהו פרופ' אהרן מירסקי) ב"ענייני ציבור". כך, למשל, שָלַל אכיפת נורמות דתיות שאינן מקובלות על רוב הציבור, ויצא נגד מנהג הכלאיים של המתפללים בהברה ספרדית אך אומרים את שם ה' בהברה אשכנזית.
הספר מהווה יד ושם ל"איש מעלה ואיש מידות" (כתואר שבו הספידו פרופ' משה בר אשר), מלומד גדול, בקי בחדרי תורה ומדע, שמעולם לא החזיק טובה לעצמו ודבק במידת הענווה והיראה שהיו לאחדים בידו.
נשא תש"פ