הפרעות אכילה

פרשת נשא מציגה בפנינו את הלכותיו ודיניו של הנזיר "איש או אישה כי יפליא לנדר נדר נזיר…מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר… כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ…' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא…" (במדבר ו' ב'-ח'). עיקרי איסור הנזירות במקרא הוא איסור שתיית יין או אכילת ענבים ותוצרתם, איסור תספורת וגילוח שער הראש והזקן, ואיסור להיטמא למת, כל אלו למשך תקופת זמן מוגבלת. בסיום תקופת נזרו עליו להביא קרבנות: עולה, חטאת ושלמים (שם, שם).
מדוע הנזיר חייב בהבאת קורבן חטאת, במה חטא? שאלה זו כבר מופיעה בתלמוד "ר' אלעזר הקפר ברבי אומר: וכפר עליו מאשר חטא על הנפש – וכי באיזו נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים ק"ו: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה! מכאן, כל היושב בתענית נקרא חוטא.." (נדרים דף י' ע"א), כלומר, די לנו במצוות והאיסורים שנתנו לנו בסיני. עצם הנזירות מהווה חטא, על-כך שהאדם מחמיר יותר ממה שצווה. גם הרמב"ם במשנה תורה צידד בגישה השוללת את הנזירות "שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאווה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה…אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא יישא אישה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה…גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש". (רמב"ם הל' דעות פ"ג ה"ד). מנגד קיימת גם גישה הפוכה הרואה בנזירות אידאל (עיין, נדרים דף ט' ע"ב). חיזוק לגישה זו, ניתן לקבל מלשון הכתוב,"…כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַה'…" (שם, שם, ח'). אם פרישותו הינה דוגמא לדרך החיים הנכונה – מדוע בתום ימי נזירותו עליו להקריב קרבן חטאת, הוא הקרבן, שמקריב האדם שנכשל בחטא כלשהו? הלא כך נאמר בכתוב : "ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעלה וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" (שם, יא). מהו החטא, המעיב על מעשה ההתקדשות של הנזיר?
על-כך משיב הרמב"ן: "וטעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו, לא נתפרש. ועל דרך הפשט כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם, וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלקיו… והנה הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם" (רמב"ן במדבר ו' י"ד). מצד האמת הנזיר קדוש הוא, דרך זו טובה לצדיקים ולישרים, להתרחק מהבלי העולם הזה. יתירה מכך אומר הרמב"ן, קרבן החטאת של הנזיר מבטא את החטא של חזרתו לחיים הנורמטיביים. הצדיק והחסיד, עובדי ד' באמת, עליהם להחמיר על עצמם. אל להם ללכת בדרך ההמון של שמירה על תרי"ג המצוות.
בולימיה נברוזה (בעברית זַלֶּלֶת) או בולימיה היא הפרעת אכילה המאופיינת בהתקפי זלילה שאחריהם נעשים מאמצי התרוקנות, לרוב באמצעות הקאות מכוונות. אנורקסיה נברוזה (בעברית: צַיְמָנוּת) היא הפרעת אכילה מסוכנת, הגורמת לאובדן משקל משמעותי ובמקרים קיצוניים אף למוות. המונח "אנורקסיה" (אובדן תיאבון) מקורו ביוונית. הלוקים באנורקסיה חוששים מהשמנה ובשל כך הופכים לרזים באופן קיצוני.
במשנה נאמר "עוברה שהריחה – מאכילין אותה עד שתשיב נפשה. חולה מאכילין אותו על פי בקיאין, ואם אין שם בקיאין – מאכילין אותו על פי עצמו, עד שיאמר די" (משנה יומא פ"ח מ"ה). ובמשנה אחרת "מי שאחזו בולמוס, מאכילין אותו אפלו דברים טמאים עד שיאורו עיניו" (שם, שם, מ"ו). ולהלכה "מי שאחזו בולמוס, והוא חולי שבא מחמת רעבון וסימנו שעיניו כהות ואינו יכול לראות, מאכילין אותו עד שיאורו עיניו, ואם אין שם מאכל של היתר, מאכילין אותו מאכל איסור, ואם יש כאן שני מיני איסורים, אחד חמור מחבירו, מאכילין אותו הקל תחלה. (שולחן ערוך אורח חיים סימן תרי"ח סעיף ט'). במשנה ברורה ביאר "בולמוס – והוא מסוכן למות עי"ז וכשמראיתו חוזרת בידוע שנתרפא. ואיתא בגמרא דעיקר הסימן שהאירו עיניו משיודע להבחין בין טעם תבשיל יפה לטעם תבשיל רע. עד שיאירו עיניו – משמע מלשון זה דבזה אין צריך לצמצם ליתן לו פחות פחות משיעור וכנ"ל דיוכל לבא ע"י השהיה לסכנה. (משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן תריח סעיף ט ס"ק כ"ה כ"ו כ"ז). מה החידוש במעוברת? האם ישנן הלכות שונות למעוברת ולחולה שאחזם הבולמוס? רבנו מנוח העיר בנקודה זו וכותב בשם החכם ר' יצחק בר' אברהם- "ומסתברא שלאו דווקא עוברה והוא הדין לאיש…" (הל' שביתת עשור פ"ב ה"ט). מדבריו עולה שאכן אין ייחוד בדין מעוברת ביום הכיפורים, ודינה ככל אדם שיש לו צורך לאכול ביום הכיפורים וכי יש להשוות בין מעוברת וחולה. התייחסות נוספת לעניין זה מצאנו בדברי הרמב"ן, אך מדבריו עולה כיוון הפוך. הרמב"ן כותב שאישה מעוברת יש להאכילה בשלבים, הואיל וייתכן ותתיישב דעתה אף בדבר מועט. לעומת זאת בחולה יש להאכילו יש לפי מה שהוא צריך על פי בקיאים (תורת האדם, הובאו דבריו בטור בסימן תרי"ז). הבחנה זו מובאת להלכה "עוברה שהריחה ופניה משתנים אף על פי שלא אמרה צריכה אני לוחשין לה באזנה שיום הכיפורים הוא, אם נתקררה דעתה בזכרון זה, מוטב, ואם לאו, מאכילין אותה עד שתתיישב דעתה (שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תרי"ז סעי' ב').
(נשא תשעח)