ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)אריאלה איבדה את בעלה האהוב תוך 9 חודשים מייסרים, לאחר 35 שנות נישואין מאושרות, למרות ואף על פי שלא הצליחו להביא ילדים לעולם. מתוך אמונה גדולה, אהבה ושלמות היא מקימה את עצמה מתהומות הכאב לאחר שנותרה כמעט ולבד בעולם. סיפור על אהבה- ואור
אריאלה בן ארי בת 60, הגיל בו היה משה, בעלה ז"ל, כשקיבל את בשורת האיוב, לפני כ-4 וחצי שנים. הם היו זוג מאוהב- גם אחרי 35 שנות נישואין, ואינספור ניסיונות כאובים, שכשלו, להביא ילדים לעולם. "לא היו לנו ילדים. היה לנו מאבק, רצון עד כדי מסירות נפש, במשך 20 שנה, שלא צלח", מספרת אריאלה. "כשכבר החלטנו שאין מה להמשיך לטפל, הייתה לנו איזו שהיא השלמה שכנראה שזה לא התיקון שלנו בעולם, כי אם כן, הקב"ה היה נותן לנו ילדים, כי התאבדנו על זה, זה היה עד לרמה של סיכון חיים. המשכנו את החיים מתוך השלמה- בין נפילה לנפילה יש חיים ואחרי כל נפילה יש קימה. והיינו זוג שלם עם חיים טובים ומועילים. היינו משפחה".
לכבוד יום ההולדת ה-60 של משה, ביקש לכתוב ספר תורה והסביר לאריאלה המופתעת: "למה שיכתבו לי ספר תורה אחרי שאני אמות? אני אכתוב ספר תורה כשאני חי. זו הנצחיות שלנו, זה מה שיישאר אחרינו". ואכן, ביום ההולדת של משה התקיימה הכנסת ספר התורה באירוע מרגש ומפואר, רב משתתפים ואוהבים. בדיעבד הבינו- זו הייתה מסיבת הפרידה של משה מהחיים, אבל אז חשבו שהכאבים העזים שהחלו ברגלו באותה תקופה הם חלק מפריצת דיסק פשוטה.
האבחון הקשה, שהגיע לאחר מספר חודשים, הותיר אותם המומים- סרקומה בירך. גידול מפלצתי, נדיר ותוקפן שהתפתח במהירות. בהמשך התגלה גידול נוסף והצוות הרפואי הודיע שצריך לקטוע את הרגל, קטיעה מאוד גבוהה ומורכבת, מהאגן, כשסיכויי ההחלמה עם כימותרפיה בלבד עמדו על 20%, והסיכויים עם קטיעת הרגל עמדו על 40% בלבד. אריאלה מתארת שההחלטה לקטוע את הרגל הייתה נוראית, והקטיעה הייתה אירוע מחריד, שבנוסף אליה עבר משה ארבעה ניתוחים קשים עם כל הסיבוכים האפשריים. לא דיברו איתם בכלל על רפואה, אלא רק על הישרדות. אחרי 70 ימים מייסרים בהם הוא פרפר בין חיים למוות, הזוג עבר ל-95 ימי שיקום בבית חולים בעפולה, עיר מגוריהם. בכל רגע פנוי, בהמתנות בבית החולים, בלילות ללא שינה, אריאלה כתבה לעצמה פתקים בהם פירטה את שיחותיהם ושפכה את תחושותיה לדף. אלה הפכו לזיכרונות חיים ומקור לכוח ולשיקום שלה בהמשך.
"בשיקום הוא היה כוכב המחלקה, החדר שלו היה המועדון החברתי", מספרת בן ארי. "בכלל, הוא היה איש גיבור עם תעצומות נפש, אמונה תמימה ומידות מאוד טובות. הוא חזר לעצמו בשיקום, חזר לו צלם האנוש, הוא חזר להיות משה. היינו חוזרים לשבתות הביתה ומארחים, הוא שמח ושר- השירה הייתה אצלנו אחד מהדברים הקיומיים. הוא פשוט עבד את ה' מתוך שירה. חזרנו לחיים. חשבנו שעקפנו את הסטטיסטיקה וניצחנו".
"לא היו לנו ילדים. היה לנו מאבק במשך 20 שנה, שלא צלח. הייתה לנו איזו שהיא השלמה שכנראה שזה לא התיקון שלנו בעולם, כי אם כן, הקב"ה היה נותן לנו ילדים, כי התאבדנו על זה עד לרמה של סיכון חיים"
שכינה ביניהם
התקוות התנפצו, כשלקראת סוף השיקום משה חש בכאבים נוראיים בכתף, שהתגלה כי מקורם בגידול אלים שהתפרץ בחגורת הכתפיים, שבר למשה 2 צלעות ושלח גרורות גדולות ורבות לריאות בצורה שלא ניתן לטפל בה. בני הזוג החליטו- לא חוזרים לבית החולים. מה שהולך לקרות יקרה בבית.
"זה לקח חודש וחצי, חשבנו שזה יהיה יותר", נאנחת אריאלה. "זה היה חודש וחצי של ליווי רוחני מהעולם הזה לעולם הבא. הדבר הכי מדהים ונשגב שהיה לנו בחיים. הגענו לגבהים אדירים באינטימיות שלנו, באהבה שלנו, בחיבור. תמיד הגדרנו שהשכינה כל הזמן בינינו, שאנחנו זוכים כאן בגן עדן, וזה הלך והתעצם. וזה היה קשה וכואב. זה היה נורא. רגע אחד עם חיות, תקומה ותקווה ורגע שני- התרסקות. והוא, פשוט, כמו איזה נר. שלהבת אדירה שמקבלת הכל- את הייסורים ואת הגזירה הזו בכזאת קבלה מוחלטת. וגם בשלווה".
כשמשה קיבל את הבשורה המרה, ותוך כדי כאבים עזים, הוא קרא לחברתה של אריאלה, שתהיה כעדה ותשמע את מה שיש לו להגיד לאשתו האהובה. "שלא תעצבי עוד ולא תכאבי עוד ולא תהיי לבד יושבת", שרה אריאלה, ומוסיפה: "הוא שר לי את זה, הפסיק ואמר לי- 'כשאני אלך לעולמי- תקומי, תצאי לחיים. תאהבי, תלמדי, תטיילי, תשמחי. כשתמצאי לך בן זוג אני מקווה שהוא יאהב אותך ויפנק אותך כמו שמגיע לך, ומגיע לך גם אחרי כל התקופה הזאת שעברת איתי', אני יושבת, בוכה ואומרת לו- 'לא נראה לי שאתאבל עליך 30 יום, אלא 30 שנה, כי אין אנשים כמוך'. ובאותו הזמן חשבתי- 'אלוקים, הבן אדם הזה הרגע קיבל גזר דין מוות. הוא לא מדבר על עצמו. הוא מתבל את החיים בשיר. באהבה. בחיוך. וכל מה שעומד לו מול העיניים זו רק אני'. הדבר הזה נמחק לי מהראש ובתום השלושים החברה שאלה אותי אם אני זוכרת את זה. פרצתי בבכי והייתי בשוק, הבנתי למה הוא לקח אותה בתור עדה", היא אומרת בהתרגשות.
"לפי ההגדרה במילון אני עכשיו ערירית, אבל זה לא עובר אפילו בראש, כי הראייה שלנו בחיים הייתה מאוד במלא ולא בחסר. אם הקב"ה עשה את זה- יש לזה מטרה כחלק מהשליחות שלי פה"
לומדת ללכת
משה נפטר בבית, במיטתם, עם אריאלה. והיא הייתה צריכה ללמוד ללכת בלעדיו, בלי חצי מההוויה שלה, בלי המשפחה הגרעינית שלה. היא חוותה לא מעט משברים ואובדנים בחיים, אבל את כולם עברה איתו. את המשבר הקשה מכל- היא צריכה לעבור בלעדיו.
היא המשיכה לכתוב את הפתקים שלה: "כתבתי את כל הנשמה שלי בלי שום פילטרים ויצקתי את כל המהות שלי, את כל הצער, הגעגוע והבכי שלי. וככה כתבתי עוד שנתיים וחצי, והקב"ה נורא עזר לי ויחסית חזרתי לעצמי. שנתיים וחצי אחרי שהוא נפטר קראתי את כל החומר ורציתי להפוך אותו לספר. רציתי להביא את האור של משה, את הנשמה הגבוהה שלו ואת הבשורות המדהימות שהיו לנו בחיים- איזה חיים אוהבים, מלאים ומדהימים אפשר לחיות במצב שאחרים סופדים לאותו זוג ואחר כך לאותה אישה שנשארת לבד.
"כשהיינו ללא ילדים לא אפשרנו לצוות הרפואי להגדיר ולא הגדרנו את עצמנו כעקרים. לפי ההגדרה במילון אני עכשיו ערירית, אבל זה לא עובר אפילו בראש, כי הראייה שלנו בחיים הייתה מאוד במלא ולא בחסר. אם הקב"ה עשה את זה- יש לזה מטרה כחלק מהשליחות שלי פה", מסבירה בן ארי.
אריאלה מרגישה שהספר שכתבה, "הולך תמיד אתי", הוא הילד השני שלהם, שנוסף לספר התורה שכתבו. כשהוציאה את הספר היא חשה שהיא נולדה מחדש- היא ממש מקיימת את הצוואה של משה. "אני נורא שמחה שנולדתי מחדש, ויש לנו שני ילדים נצחיים, ספר התורה שלנו והספר שכתבתי", היא אומרת. "יצא לי משהו גדול מהחיים, סיפור אהבה מאוד גדול ואהבה לאלוקות. הכתיבה הייתה תהליך של ריפוי, שיקום ותקומה, תוצאה של התבודדויות ושיח, והתבוננות פנימית וחיצונית. אני חושבת שהצלחתי להביא את האור של משה, להביא קיום משמעותי לחיים שלנו, כי לכל אחד יש צרות וייסורים בחיים. איך אנחנו חיים בין תקווה וייאוש, חיים ומוות, קימה ונפילה, אור וחושך, וחסר ושלם, ושבור ומתוקן? אין לנו את הדברים השלמים שאנחנו רוצים, אנחנו צריכים למצוא בשבור את השלם. ואלה כוחות נפש מאוד גדולים שקיבלתי אותם כי זו המציאות שניתנה לי. הקב"ה נותן לנו את הסיפור ואנחנו נותנים לו את הכותרת. זו הבחירה שלנו איך להתייחס לדברים שאנחנו עוברים אותם. באחת משיחות הפרידה שלנו אמרתי לו שילך לריבונו של עולם ויגיד לו שאשתו ביקשה למסור שהוא השאיר פה אישה מאוד מסופקת ושמחה, ובכל מה שקשור בתיקון הכי גדול שלשמו הוא ירד לעולם, הזוגיות, הוא עשה את מלאכתו בשלמות. אני שלמה לגמרי", משתפת אריאלה.
איך אוגרים כוחות כשנשארים לבד בעולם?
"למרות שלא היו לנו ילדים היינו שלמים. היינו משפחה. היינו זוג שלם עם חיים טובים ומועילים. והדבר הזה הוביל אותי גם אחרי שמשה נפטר ונשארתי ממש ממש לבד- יש לי משפחה וסביבה תומכת ומקסימה, אבל תכלס, מבחינת גרעין משפחתי זה נקרא להישאר לבד. עכשיו כשאני לבד, אז חוץ ממה שה' נותן- את הכוחות האדירים האלה, אני צריכה להיות בן אדם שלם וחי במשמעות ובקיום מלא למרות שאני ללא ילדים וללא בעל. ההגדרה העצמית שלי בחיים היא לא תלויה במקצוע, ילדים ועכשיו גם בעל. וזה מאוד עזר לי", היא משיבה.
משה היה אוהב את הספר?
"משה היה מאוד מאושר מזה", עונה בן ארי. "קרה פה דבר גדול שהוא לא שלי. גם משה כבר לא שלי. הנשמות שלנו קשורות, הוא מחכה לי שם, אנחנו נתחבר פעם, אנחנו היינו פעם, אבל כן, אני חושבת שהוא מאוד מאוד מרוצה מהילד הזה שלו. עליו גאוותו".
ואת תחושת השלמות הזאת של אריאלה, שקשה כל כך לדמיין, ונותר רק לקנא בה, אפשר להתחיל להבין מהציטוט שבחרה לשים בכריכת הספר: "וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת" (ישעיהו, נ"ו, ה').
