שירה סגללא פשוט להיות ספורטאי הישגי, קל וחומר כשאת אישה – ועוד יותר כשאת דתייה. קפטנית רוגבי, מאמנת פוטבול וקיאקית אולימפית דתיות מספרות על האתגרים ההלכתיים שהן מתמודדות איתם, על הכלת הקבוצה את השוני שלהן ועל הבדלים בין גברים לנשים בספורט. וגם: טיפים לספורטאית הדתייה המתחילה
משחר ההיסטוריה פעילות גופנית הייתה אחת מפעילויות הפנאי הפופולריות ביותר. עם הזמן, הפך הספורט לענף ממוסד ומסועף מאוד שבו עוסקים גברים ונשים. מבחינה פיזית ותרבותית, לגברים קל יותר להתאמן ולהתמקצע ברוב ענפי הספורט, והחלום להיות ספורטאי הישגי הוא יותר קל להגשמה עבורם. אולם, גם בנות נהנות מהתחביב ומתמקצעות בו. במגזר הדתי עשויות לחול כל מיני בעיות הלכתיות, ולכן נדיר למצוא אנשים דתיים שמככבים ומייצגים אותנו בתחרויות ארציות ובינלאומיות, למשל קיום אימונים ומשחקים בשבת או מדי ספורט לא צנועים.
יצאתי לפגוש מקרוב שלוש נשים דתיות שעוסקות בספורט אתגרי ותחרותי בארץ. הן משתפות אותי על הדרך שעברו, על האמונה בצדקת הדרך למרות הקשיים, על החוסן והעמידה האיתנה, על הערכים שאיתם הן מגיעות – ועל תחושת הסיפוק לצעוד בראש מורם עם דגל ישראל בתחרויות בעולם.
הבת היחידה במועדון
שירה בן דוד רק בת 17, וכבר הספיקה לייצג את ישראל בתחרויות ספורט עולמיות לנוער ואף הוכתרה ל'אלופת ישראל לנוער' ו'אלופת ישראל לבוגרים'. היא גרה במושב אבני איתן ברמת הגולן, ומלבד היותה תלמידת תיכון מן המניין היא גם חותרת בקיאקים אולימפיים.
קיאק אולימפי הוא קיאק צר שבנוי לחתירה באגמים. המרחקים שבהם היא מתחרה הם 500 מטר ו-1,000 מטר. בקיאקים אולימפיים יש מקצים שבהם חותרים בזוגות או ברביעיות. "אני חותרת בנבחרת ישראל, וזהו ענף ספורט שאין בו אף ספורטאי דתי חוץ ממני. אם זה לא מספיק, אני הבת היחידה במועדון שלי בעמק הירדן. ענף הספורט הזה בארץ רווח יותר בקרב בנים מאשר בנות", משתפת שירה.
מגיל 13, במשך ארבע שנים, מתאמנת שירה 9 פעמים בשבוע (מלבד ימי שלישי ושבת). את שגרת יומה היא פותחת ב-6 בבוקר – היא מתחילה אימון במועדון, ואז נוסעת לבית ספר ב-8 וחוזרת שוב להתאמן, מתוך ידיעה שאסור לה לפספס אף אחד מהם. שגרת האימונים האינטנסיבית והמרחק ממועדון האימונים אילצו אותה לעזוב את בית הספר הדתי שבו למדה ולעבור לבית ספר חילוני.
"כשהגעתי לכיתה ט' שגרת האימונים שלי לא אפשרה לי ללמוד בבית ספר דתי שנמצא רחוק ממועדון החתירה, ולכן הלכתי ללמוד בתיכון 'בית ירח', שזהו תיכון חילוני קיבוצי של עמק הירדן, הנמצא במרחק הליכה ממועדון החתירה. בבית הספר אני הנערה הדתייה היחידה", מגלה שירה.
איך מנהלים אורח חיים דתי בבית ספר חילוני?
"אני חושבת שהצלחתי למצוא את השילוב הראוי בתפיסות החיים השונות. כשהגעתי לבית הספר קבעתי לעצמי גבולות גזרה וקווים ברורים של כן ולא. הדבר עוזר לי מאוד בשגרת החיים ובשילוב בין העולמות".
ההתמודדות כבת דתייה בסביבה חילונית לא מסתיימת בתום הלימודים בתיכון, אלא פוגשת אותה בתחרויות שבהן היא משתתפת. "שגרת החיים בנבחרת דורשת מחנות אימונים ותחרויות בחו"ל, ושם אני מתמודדת עם אתגרים רבים, מציאת אוכל כשר, למשל. או שאני אוכלת במסעדות או שאני מבשלת לעצמי. שמירת שבת המתבטאת בכך שלא פעם נאלצתי להישאר במלון כל השבת, בעוד החברים בקבוצה משתתפים בתחרות, ובמקרים שבהם אין אלטרנטיבה ואני לא רוצה לפגוע בשאר המשתתפות, אני עושה את המקצה שלי וחוזרת לחדר במלון, מתוך ידיעה שזהו ספורט שאין בו חילול שבת. כמובן שאם היה מדובר במשהו אחר שיגרום לחילול שבת, הייתי מוותרת עליו. אתגר נוסף מתבטא בעובדה שלא תמיד קל לי לתווך לחברים על צומות או חגים ביהדות שבגללם אני לא מגיעה לתחרות או לאימון. אין להם מודעות לדברים האלו".
ויש גם סיפור אופטימי. "באליפות העולם האחרונה בפולין, הייתי במרחק 350 קילומטר מוורשה, שבה נמצא בית חב"ד הקרוב ביותר. שליחי חב"ד שבמקום שמעו שיש ספורטאית דתייה שנמצאת בתחרות וארגנו 'מבצע' לוגיסטי מסובך – הם הגיעו עד אליי עם ארוחות מפנקות לשבוע, ואפילו זיכו את כל חבריי לנבחרת ואותי בשמיעת שופר בחודש אלול, דבר שהיה מרגש מאוד, במיוחד כשהוא קורה על אדמת פולין", היא מספרת בהתרגשות.
זה לא פשוט להשקיע בספורט בצורה מאוד אינטנסיבית ולעשות ויתורים בדרך במהלך הלימודים.
אילו תכונות נדרשות לכך, לדעתך?
"לדעתי, המאפיינים והכלים הנדרשים לספורטאי הישגי מתחילים קודם כל בראש – ביכולת לראות את המטרה הרחוקה בכל יום מחדש, ולייצר התמדה יומיומית בדרך אליה. זה הסוד להצלחה! שגרת האימונים שוחקת ומצריכה השכמות מוקדמות, וויתור על הרבה דברים שבני נוער בגילי רואים כמובן מאליו. לצורך כך, נדרשת הבנה שרק התמדה, נחישות, דבקות במטרה ואמונה בצדקת הדרך יביאו אותי לקו הזינוק מוכנה ביום התחרות".
ההשקעה בספורטאית הישגית דורשת משאבים רבים הן מצד הספורטאית והן מצד הסביבה, כפי ששירה מסבירה: "מהצד שלי היא דורשת ניהול זמן נכון, מתוך התפיסה שלי שאומרת שלצד ספורט אני רוצה לעשות דברים משמעותיים נוספים, למשל אני מדריכה את שבט מעפילים בסניף בני עקיבא אבני איתן. מצד המשפחה היא דורשת משאבים רבים במימון מחנות אימונים ותחרויות בחו"ל, ליווי של אנשי מקצוע, מאמנים והשקעה גדולה בציוד".
מה דעתך על ההבדל ברמת ההצלחה בין בנים לבנות בענפי הספורט השונים?
"לדעתי, אין הבדל בין היכולות המנטליות של בנים ובנות לעומת הכוח הפיזי, שבו יש הבדל מסוים. למשל, בחודש אפריל האחרון השתתפתי באליפות ישראל לבוגרים, למרות שמבחינת הגיל אני עדיין בנבחרת ישראל לנוער. בתחרות חתרתי למקצים של 500 מטר ו-1,000 מטר בקיאק זוגי, ובהם ניצחנו והגענו במקום הראשון – דבר ששימח אותי מאוד והציב אותי כאלופת ישראל לבוגרים, ונתן לי כרטיס כניסה לתחרויות מובילות בחו"ל", היא חולקת בחיוך.
דילמת הספורטאי הדתי
אליסה סגוסקין (44), נשואה +2, עלתה מארה"ב לפני שני עשורים וכיום מתגוררת בירושלים. היא מעידה על עצמה כי ספורט הוא כל עולמה. בארה"ב שיחקה כדורסל כל השנים – מהיסודי עד התיכון, בתקופת הלימודים באוניברסיטה, וכן גם כשעלתה לארץ החלה לשחק פוטבול. יחד עם אחותה היא הצטרפה לליגת הנשים בפוטבול. כיום היא מאמנת ראשית לנבחרת פלאג פוטבול נשים לקבוצה המונה 12 שחקניות, בגילאים 20-35. כמוה, יש שחקניות שעלו לארץ מארה"ב והצטרפו לקבוצה. אליסה מסבירה כי פוטבול הוא ספורט נפוץ ורווח בכל העולם, וכעת מטרת העל שלה היא להגיע לאולימפיאדה בעוד 4 שנים ולשים את ישראל על המפה.
יש עוד שחקניות דתיות מלבדך בקבוצה?
"כיום הרוב לא דתיות, יש 2-3 בנות דתיות. אני מניחה שלקראת שנה הבאה יהיו יותר".
אליסה מדגישה "משמעותי עבורנו הרמה של הספורטאית, ויותר קריטי לנו שהיא תהיה עם תשוקה ורצון לעבוד קשה על מנת לייצג את מדינת ישראל בתחרויות, מאשר אם היא דתייה או לא. יחד עם זאת, אני רוצה לתת הזדמנות שווה לכל מי שרוצה לשחק ולא למנוע ממי שהיא דתייה לשחק למרות האתגרים העולים, כגון משחקים בשבת".
מה שחקניות דתיות עושות בשבת?
"במשחקים קודמים קיבלנו אישור לא לשחק בשבת, ובטורניר עשו מאמצים כדי שנשחק ביום שישי או חמישי. בעיניי, יש כאן שאלה מהותית שנשאלת כל הזמן עבור האדם המאמין: מחד גיסא, אנחנו חיים ומעורבים בעולם הכללי, וחשוב לנו לשחק ספורט ולהשתתף בטורניר; ומאידך גיסא, איפה עובר הגבול? לשם כך, יש ערכים דתיים שעומדים לנגד עינינו ולא נוותר עליהם. בנוסף, כיום זאת שאלה יותר מורכבת שנשאלת לא אחת גם בשל העובדה שהקבוצה מורכבת משחקניות דתיות ומאילו שאינן דתיות. יש דילמה קשה, משום ששחקניות לא דתיות רוצות לשחק בשבת. לכן, מלכתחילה אנחנו נעשה הכל כדי לא לשחק בשבת, וגיבשנו בנינו הסכם בקבוצה שכל השחקניות עושות מאמץ לא לשחק בשבת. אך אם בכל זאת צריך לשחק, אז חושבים מה יהיה הכי טוב ובאים לקראת השחקניות הלא דתיות".
אליסה מלמדת אותי שיעור חשוב בשמירה על הערכים, גם אם זה אומר להיות נון-קונפורמיים לעולם, מתוך הבנה שזוהי המשמעות של קבלת האחר למרות שהוא שונה ממך.
"המציאות הזאת גורמת לנו לפעמים לוותר על משחקים ולעמוד איתנים על הערכים שלנו. אני חושבת שברגעים האלו בעולם יש לכך ערך מוסף מכיוון שזה מלמד על היכולת לקבל את האחר, גם אם הוא עושה דברים השונים ממך, ולהבין שזה בסדר. כאמור, גדלתי בארצות הברית ושיחקתי גם עם שחקנים שאינם יהודים, ומיותר לציין שלא היה להם מושג מה זה שבת, אולם הם קיבלו את זה שאני לא משחקת בשבת. בעיניי, יש לכך ערך עצום בעולם הספורט – קבלת השני ומתן ההרגשה שכל אחד יכול לחיות את אורח חייו בהתאם לרצונו".
לדעתך, קיים הבדל בין בנים לבנות בתחום הספורט?
"אני רוצה להגיד לא, אבל ההבדל קיים. למשל, לנערות אין ניסיון בעולם ספורט ונדרש ללמדן כיצד ומה לחשוב בזמן תחרויות, בניגוד לבנים, שאצלם זה מגיע באופן יותר טבעי. יחד עם זאת, ברגע שהבנות מבינות מה הן עושות, מוכנות לעבוד קשה ובעלות מוטיבציה – אז יש להן הכל כדי להצליח".
בהמשך לכך, אליסה משתפת אותי בסיפור הצלחה החרוט בזיכרונה, שבו נבחרת נשים דתיות ניצחו בטורניר. "אחד מהרגעים המשמעותיים בחיי התרחש לפני מספר שנים, בטורניר שבו השתתפנו נבחרת נשים בישראל בגמר נגד אוסטריה וניצחנו. בתור מישהי שעלתה לארץ, זאת הייתה הזדמנות יקרה מפז והישג עבורי לייצג את מדינת ישראל, לנצח ולשיר התקווה במגרש מול כולם. רגע מכונן ומשמעותי עבורי ועבור הקבוצה כולה".
מבטטת כורסה לקפטנית רוגבי
שילת ולוך (25) היא שחקנית ומנהלת של קבוצת רוגבי בירושלים מעל שנתיים, ובליגה הארצית כבר שש שנים. בניגוד לשירה ולאליסה, שמגיל קטן נושמות ספורט, אצל שילת הניצוץ נדלק בבגרותה. "אני לא מגיעה מתחום ספורטיבי, באופי שלי אני לא באמת אוהבת ספורט. אני שונאת לרוץ, וחדר כושר זה לא אחד התחביבים שלי. עד שנכנסתי לתחום הייתי חלק מקבוצת חברות שהתאגדו תחת הטייטל 'בטטת כורסה'. אנחנו נהנות לשבת ולהתבטל", היא צוחקת.
כשנשאלה איך מבטטת כורסה הפכה להיות שחקנית פעילה ברוגבי כבר שש שנים, היא הסבירה כי רוגבי הוא ספורט מיוחד, מגניב ומעניין בעיניה, ושכל ענף אחר בספורט היה נראה לא רלוונטי לפני כן.
רוגבי הוא משחק כדור קבוצתי, שבמהלכו קבוצה אחת מנסה להניח את הכדור מאחורי הקו של הקבוצה היריבה במטרה לצבור את מספר הנקודות הרב ביותר. הקבוצה של שילת מונה 20 שחקניות, שזה מספר גבוה יחסית לשנים עברו ואפילו יחסית לשאר הקבוצות בליגה. האימונים מתקיימים פעמיים בשבוע בערבים, ומדי חודש מתקיים טורניר מול שאר הקבוצות ברחבי הארץ, ולדבריה דבר זה תורם ליצירת אחווה וחברות בין כולם.
"אני תמיד אומרת שאני באה בשביל החברים וכדי להכיר אנשים חדשים. על המגרש נותנים את הכל, אבל אחרי המשחק כל הקבוצות נותנות כיפים ומתחבקות, עם המון פרגון אחת לשנייה. הרצון לנצח על המגרש לא מונע ממך להיות חברה טובה של היריבה שלך. יש אווירה טובה של ידידות, אחווה וכיף, דבר המייחד את הרוגבי והנשים ברוגבי בכלל, ולכן אני שם", היא מספרת בחיוך.
בתחילת דרכה שילת הייתה השחקנית הדתייה היחידה בקבוצה שלה, דבר שהוליד באופן טבעי לא מעט חששות וסימני שאלה כיצד חברי הקבוצה והמנהלת שנמצאים בצד השמאלי של המפה יקבלו אותה. אך די מהר החששות התבדו, מכיוון שקיבלה הכרה ותמיכה מצידם, כפי שהיא מתארת: "התחלתי את האימונים בגיל 19, בשנת השירות השנייה שלי, וכשהגעתי לקבוצה לא היו עוד שחקניות דתיות. המנהלת שקיבלה אותי היא במקור מתל אביב ועומדת עד היום בראש עמותה המקשרת בין יהודים לערבים. הנחתי שהיא בצד השמאלי של המפה, אבל היא גרמה לי להרגיש בנוח. אני זוכרת שהייתי חסרת מושג ובאתי עם שמלה לאימון הראשון, והיה לנו מאמן קשוח שהיה מאוד תובעני ומלחיץ. הוא העיף בי מבט וראיתי שהוא לא החשיב אותי כשחקנית רצינית, אולם לאט לאט הוא קיבל את העובדה שאני פה כדי להישאר".
הקבוצה מכילה ודואגת לשילת הן בסיום המשחקים מוקדם יותר לפני שבת, הן באספקת אוכל כשר והן בשמירת נגיעה במשחקים עם הבנים. "הם יודעים שאני שומרת שבת, ולכן דאגו שבימי שישי כשיש טורניר נחזור מספיק מוקדם לפני שבת. דוגמה נוספת: שיחקתי ועודני משחקת עם חצאית, וכולם קיבלו את זה בלי בעיה. בנוסף, אם אנחנו יוצאות לאכול אחרי אימון, תמיד זורמים איתי ללכת למקומות כשרים. יתרה מזאת, זהו משחק הכולל מגע ויש עימי בקבוצה גם גברים, אז כשאנחנו עושים משחקים משותפים הם יודעים לא לגעת בי. זה משעשע כי כיום אני לא צריכה להזכיר זאת, הם מכריזים בעצמם לכל שחקן חדש 'היא דתייה, לא לגעת', ומצאנו פתרון שאנחנו מוחאים כף במקום ברגע שהיה אמור להיות המגע. בהתחלה הייתי נבוכה לבקש זאת והעדפתי לשבת בצד, אבל הם נתנו לי להרגיש בנוח וכיבדו אותי, עד שהרגשתי שאני לא צריכה להתנצל על מי שאני ומה שאני מאמינה בו".
למרות הקבלה וההכלה שתיארת, היו רגעים שבהם הרגשת חריגה ושונה מהמגזר החילוני?
"כן, בהתחלה הרגשתי מאוד חריגה. חשתי לא שייכת, אבל כולם היו מאוד נחמדים אליי, במיוחד המנהלת שלימדה אותי מה זאת סובלנות אמיתית. היא הייתה שם בשבילי ודאגה לי שארגיש חלק. היום אני מרגישה בנוח להיות מי שאני. למשל, זה לא תמיד מצטלם הכי יפה שכולם לבושים בבגדי ספורט יפים או בחולצה והמכנסיים של המדים הכחולים שלנו, ואני עולה למגרש עם חצאית ולובשת חולצה ארוכה מתחת לחולצה של המדים. הייתי רוצה לוותר את השונות הזאת, אבל בזכותם אני שמחה לעשות את זה ומודה על הקבלה שלהם. יתרה מזאת, לפעמים אני מרגישה יותר בנוח ברוגבי, מאשר במקומות אחרים, ולפעמים אני מגלה שדווקא אנשים שלא מכירים את הדת יכבדו יותר מאשר אנשים דתיים שנוהגים אחרת ממני. כיום יש מעל 8 שחקניות בקבוצה, ואף אחת מהן לא הגיעה דרכי".
המחויבות של אדם דתי לערכים ולמסורת מאתגרת לעיתים אצל כל אחד מאיתנו, קל וחומר כשאתה נמצא תדיר בסביבה חילונית. שילת משתפת אותי בפתיחות על האומץ לעמוד איתנה מול הסביבה, על האתגרים שבאים בעקבות הבחירה ללכת אחר האמת שלה ועל שיתוף פעולה מצד העמיתים לקבוצה.
"כאישה דתייה, אני חושבת שצריך ביטחון לבוא ולהגיד זאת מי שאני ולא לעשות לעצמי הקלות, כי זה הכי קל להקטין את המקום שלי כדי לא להכביד על אנשים. לדוגמה, כולם רוצים ללכת לבר מסוים והוא לא כשר, לכאורה הכי פשוט ללכת איתם כדי לא לעשות סצנה; או באימונים שבהם הבנים משתתפים במשחק הכי קל לוותר על מי שאני ולאפשר להם לגעת בי, הרי זה לא מגע של חיבה אלא כדרך משחק. זה קשה ומאתגר לעמוד על שלי ולדעת לעשות זאת בצורה נעימה, ומצד שני להשתלב בחברה ולראות שאנשים בסדר עם זה. כאמור, מרגש אותי לראות שהם מכבדים אותי ומקבלים את זה".
שילת אומרת לי כי ההבחנה המגדרית בין בנים לבנות חורה לה מאוד, ולדעתה יש לכך השפעה מכרעת בדחיפת בנים לתחום הספורט והצלחתם בו בהשוואה לבנות. "אני חושבת שלבנים יותר קל לשחק בענפי הספורט השונים והחלום להיות ספורטאי יותר טבעי עבורם, לעומת בנות שנרתעות ממשחקים אגרסיביים. מישהי שהולכת לשחק כדורסל או כדורגל, אוטומטית מקוטלגת כגברית יותר ונתפסת כלא נשית או לא רגישה. כבר מילדות עושים הפרדה בין גברים לנשים: כשהורים רוצים לשלוח את הילד שלהם לחוג, זה יהיה כדורגל לבנים וחוג ריקוד או אמנות לבנות. אין לבנות אופציה לנסות להכיר את עצמן בתור ספורטאיות, ללמוד את המוטוריקה הנדרשת והמשמעת העצמית איך להחזיק אימון. אלו דברים שאני נחשפתי אליהם רק בגיל 19. כילדה פחדתי מכדור, איכשהו תמיד בשיעורי ספורט יצאתי מדממת מהאף אחרי שקיבלתי כדור לפרצוף. גדלתי בתפיסה שאני לא מסוגלת ולא מעוניינת לשחק ספורט. אני חושבת שאין הרבה בנות בתחומי הספורט השונים רק משום שהן לא ניסו עדיין, ולא כי זה פחות מעניין אותן".
אני שואלת את שילת מהי הצלחה בשבילה, והיא עונה: "באופן אישי, אני מרגישה הצלחה על כך שנשארתי ברוגבי. כקבוצה, חווינו לפני שנתיים שנה לא קלה משום שהייתה ירידה בתקציב ובמספר השחקניות. בפעמים שבהן לא יכולנו לשחק, שחקניות מקבוצות אחרות בארץ גיבו אותנו ובאו אלינו להרים את הקבוצה. ברוגבי תומכים ועוזרים אחד לשני. בנוסף, למרות הקושי, ניצחנו באחד המשחקים לפני שנתיים. אחרי שהרגשנו שאנחנו בתחתית ופתאום הצלחנו, זה היה הישג שגרם לי אושר. מעבר לניצחון, להצליח בכל דבר שלא הצלחת בעבר ולשפר את הביצועים שלך – זאת בעיניי הצלחה".
מה הייתן מציעות למישהי דתייה שרוצה להתמיד בספורט ונתקלת בקשיים בתחילת הדרך?
שילת: "בואי, תנסי. גם כשאין לך מצב רוח ואת לא רוצה לקום מהספה, תזכרי שאחרי אימון ההרגשה הטובה שווה את זה. אם אני, שהייתי בתחתית ולא אהבתי ספורט בתור ילדה, הצלחתי להתמיד ולשחק רוגבי כבר שש שנים – אז כל אחת יכולה".
שירה: "ילדה דתייה שרוצה להצליח בספורט השגי יכולה לעשות את זה בדיוק כמו כל ילדה אחרת, אבל היא צריכה לדעת שהיא תידרש לאתגרים נוספים מעבר להיותה ספורטאית הישגית".
אליסה: "אם זה משהו שאת אוהבת וטובה בו, אז את יכולה לעשות הכל! כאמור, אחד הדברים החשובים בעולם הספורט זה קבלת האחר, לכן אין סיבה לא לשחק עם חצאית. שחקי איך שנוח לך ואת תצליחי בדרך שלך. על המגרש יש מקום לכולם – בנים, בנות, דתיים ולא דתיים".
