השמש קפחה על המחנה. משה ישב על סלע שטוח בקצה המחנה. מולו – יתרו. מטה נדודים נח ביניהם, כאילו מסמן את קצה הדרך.
"משה", אמר יתרו בקול חרוך, "שמעתי ששלושה ימים בלבד נותרו עד שתיכנסו לארץ. זה נכון?" "נכון", ענה משה.
נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם – מִיָּד, עַד שְׁלֹשָׁה יָמִים אָנוּ נִכְנָסִין לָאָרֶץ. שֶׁבְּמַסָּע זֶה הָרִאשׁוֹן נָסְעוּ עַל מְנָת לְהִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא שֶׁחָטְאוּ בַּמִּתְאוֹנְנִים. וּמִפְּנֵי מָה שִׁתֵּף מֹשֶׁה עַצְמוֹ עִמָּהֶם? שֶׁעֲדַיִן לֹא נִגְזְרָה גְזֵרָה עָלָיו, וְכַסָּבוּר שֶׁהוּא נִכְנָס.
יתרו חייך. "ואתה… אתה תהיה שם?" משה הביט בו כאילו השאלה מיותרת. "בוודאי. שהרי עכשיו ישראל אומרים: אם מי שהוציאנו ממצרים ועשה לנו ניסים, אינו נכנס – אף אנו אין נכנסים!" יתרו לא ענה מייד. הוא ליטף את זקנו. "האם אתה בטוח שזה תלוי בך?"
עכשיו זה היה ברור למשה: אם הוא אינו נכנס – חותנו מחפש אמתלה לא להיכנס. משה שתק. ברקע נשמעו קולות התארגנות – קיפול אוהלים, קשירת בהמות. "אני חוזר לעמי ולמולדתי", אמר יתרו. "אני לא בא". "מה זאת אומרת?" שאל משה. "אנחנו כמעט שם". "לא כל מי שמתחיל – גם מסיים", אמר יתרו. "לפעמים צריך לדעת מתי להיפרד".
משה ענה לעצמו: חשבתי שאכנס, אולי לא כמנהיג, אבל אהיה שם. אם יידרש – אהיה ח"כ מספר מאה ועשרים, רק להיות חלק.

shai-pal
יתרו נענע בראש. משה שתק. רצה לשכנע – אבל המילים לא באו. משה, שעדיין האמין: "עוד לא דיברו איתי סופית על אי כניסה… אולי הכוונה רק לתפקיד, לא לעצם הכניסה…". אבל יתרו כבר הבין. "משה, לפעמים, גם בלי ועדת חקירה – או עם – בין אם נמצאת אשם ובין אם אתה זכאי, יש רגעי הכרה. כשאתה לפני היעד – עליך להפנים שלא תעבור. 'לא תביא את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם'. זו לא ענישה, זה מה שנקבע".
ומשה כמעט בכה, והסדקים בקולו נשמעו כיבבה. "אז מה אתה אומר? לתת לשמאל את התענוג להדיח אותי? אחרי כל מה שעשיתי?" השקט ביניהם התארך.
לבסוף, יתרו קם, טפח על כתפו של משה ופנה ללכת. בלי דרמה, בלי נאום. כמו מפקד שעוזב את החפ"ק, כמו מורה שמסיים שנתיים בפריפריה, כמו אם שמלווה את בתה תחת החופה – יודע שזה הזמן לצעוד הצידה.