סא"ל הרב אודי שורץ, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאיתשאלה: חייל או חיילת היוצאים מבעוד יום לפעילות מבצעית, שתימשך כל הלילה – האם ידליקו נרות שבת קודם היציאה מהבסיס? כיצד ינהג חייל הנדרש לצאת מערבת שבת לעמדת שמירה למספר שעות, ועתיד לשוב לבסיס רק בשעת לילה מאוחרת?
תשובה: הגמרא במסכת שבת (דף כ"ה) קובעת שהדלקת נרות שבת – היא חובה. להדלקת נרות שבת שלושה טעמים שונים: כבוד שבת; עונג שבת – לאכול את סעודת השבת לאור הנר; ו"שלום בית": כאשר הבית חשוך ואפל, בני הבית מצטערים בישיבה בחושך, והדבר פוגע בשמחת השבת ובשלמות התא המשפחתי.
לכל הדעות, ברור שעיקר מצוות הדלקת נרות שבת היא דווקא במקום שאוכל בו. אף על פי כן, השולחן ערוך (אורח חיים, סימן רע"ג סעיף ז') פסק שמי שהדליק נרות שבת בבית, אבל נעים לו יותר לשבת בחצר ולאכול שם את סעודת שבת – רשאי. כלומר, במקום צורך ניתן להדליק את נרות השבת בבית, גם אם הסעודה מתקיימת במקום אחר. כך נהוג גם כאשר מתארחים לסעודת ליל שבת, שמדליקים נרות שבת בבית, אף שסועדים במקום אחר.
עם זאת, השולחן ערוך (אורח חיים, סימן רס"ג סעיף ט') מדגיש שבמצב כזה חובה לוודא שהנרות יישארו דולקים עד לסיום הסעודה, כדי שאפשר יהיה ליהנות מאורם. לשון אחרת, ניתן להדליק בבית גם אם לא סועדים בו, אבל חייבים ליהנות מאור הנרות.
לאור האמור, כתב בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק מ"ה סעיף ט"ז): "היוצא מדירתו עם כניסת השבת או בסמוך לה, ואינו חוזר בלילה לביתו, כגון שהולך לעבוד משמרת לילה, הרי גם אם אינו יכול להדליק נרות שבת במקום שהולך לשם ואוכל שם – לא ידליק נרות שבת בביתו". בהערה שם הוסבר שאמנם נפסק להלכה שגם סומא חייב בהדלקת נרות שבת, כלומר שישנם מצבים שבהם חובה להדליק נר שבת גם אם לא נהנים ממנו בפועל; ואולם יש לחלק בין המקרים: "שמעתי מהגרש"ז אויערבך, דבסומא על כל פנים אפשר שאחרים יבואו בלילה והם יהנו מן הנרות, מה שאין כן בנידון דידן שאין לאף אחד כל הנאה מן הנרות, ולכן אינו יכול לקיים את המצוה".
לפיכך, הלכה למעשה, חייל היוצא למשימה שתימשך כל הלילה, או אף אם תימשך כמה שעות והנרות לא יישארו דולקים עד שישוב – מעיקר הדין ידליק נרות בלא ברכה. עם זאת, המציאות השכיחה היא שישנם חיילים אחרים שנשארים בבסיס, והם יוכלו ליהנות מן הנרות. במצב כזה, גם אם החייל או החיילת שהדליקו את הנרות לא ייהנו מהם בעצמם, הרי שאם אחרים ייהנו מן הנרות – ניתן להדליק בברכה.
אמנם, יש שחששו לכך שאם אותם חיילים שנשארו בבסיס אינם מקפידים על הדלקת נרות כלל, הרי שאי אפשר להדליק עבורם שלא בידיעתם ולא ברצונם. אולם, בדרך כלל גם חיילים שאינם מדקדקים בקלה כבחמורה, ישמחו מאוד שבחדר האוכל ידליקו נרות שבת, וכאמור ניתן להדליק בברכה עבורם (ראו על כך בתורת המחנה – שבת, פרק ל"א הערה כ"ה).
חשוב לציין שדברינו עוסקים במי שיוצא לפעילות מבצעית, והוא נמצא בתנועה כך שלא יוכל להדליק נרות שבת כלל. מי שנדרש להגיע מערב שבת לעמדה, למחסום או למקום אחר שיש אפשרות להדליק בו נרות שבת – יוכל להדליק בברכה במקום שאליו הגיע. אמנם, ביחס לנר חנוכה נחלקו הפוסקים האם מי שלן תחת כיפת השמיים חייב להדליק, או שהוא לא יכול לקיים בכך "נר איש וביתו" (לקראת חג החנוכה האחרון עסקנו בכך כאן בטור הזה); ואולם ביחס להדלקת נרות שבת, מסתבר שאין "דין בית". לפיכך, גם מי שנמצא בתנאי שדה – יוכל להדליק נר שבת בברכה, ובלבד שהדבר מתאפשר מבחינה ביטחונית ובטיחותית.
כך הסביר זאת הרב יעקב אריאל (שו"ת באהלה של תורה, ה' כ':) "מצינו בפוסקים דמיון מסוים בין נר שבת ונר חנוכה, אולם גם הבדלים רבים… נר שבת נועד להביא עונג שבת, שאדם לא ישב בחשכה… ואדרבה מי ששובת בשדה, יש חשש גדול יותר שייכשל בעצים ואבנים מאשר בבית… בשבת העיקר הוא האור, ובחנוכה העיקר הוא הדלקת הנר… למסקנה, מי שנמצא בשדה פתוח במקום שאין שום מבנה, יתכן שפטור מנר חנוכה אך בנר שבת חייב, וחייל הנמצא בשדה חייב להדליק נר".
לאור האמור לעיל, יש שהחמירו יותר וקבעו שמי שמדליק נרות בשטח פתוח, חייב לפחות לסעוד שם את סעודת השבת. כפי שהוסבר, השולחן פסק שאין חובה להדליק נרות דווקא במקום הסעודה, וניתן להדליק בבית ולסעוד במקום אחר. אך מי שנמצא במקום שאיננו "בית", וגם איננו מקום סעודה, לא יוכל להדליק כלל. לכן, כדי לצאת ידי חובת כל הדעות, אם אמנם ישנה אפשרות מעשית להדלקת נרות ב"שטח", מבלי לגרוע מן הפעילות המבצעית ומבלי שהדבר יהיה כרך בסיכון בטיחותי – כך ראוי לנהוג, ויקפידו גם לאכול לפחות חלק מסעודת השבת במקום.
